באביב 2011 פרצה שורה של התקוממויות במספר מדינות ערביות, וגרמה למשטרים שהיו בשלטון במשך עשרות שנים להתמוטט. המחאות הראשונות החלו בתוניסיה, אך התפשטו במהירות לנקודות מפתח אחרות באזור, כמו מצרים ולוב.

עבודה זו מעוניינת לבחון את תפקידיהן של הרשתות החברתיות ככלי לביטוי של כוחות אופוזיציה ומתנגדי משטר לפרוץ מחאת האביב הערבי, כאשר הרשתות החברתיות, בהיותן רשתות גלובאליות, הובילו לשינוי פוליטי, העברת מסרים לאומיים ופוליטיים ובתוך דקות.

השינויים הפוליטיים והחברתיים הללו, שלא היו להם תקדימים בעולם הערבי,  טופחו והתעצמו במשך השנים. המרכיב החסר היחיד היה אירוע מכריע אשר יאלץ את האנשים לצאת לרחובות, שכן מרבית האזרחים היו רדומים, במדינות אלו נתקיימו הבדלים חברתיים משמעותיים, שחיתות והתעללות פיזית במתנגדי המשטר, ביטול חופש אישי, דיכוי מתמשך, הגבלה של זכויות אזרח בסיסיות וזכויות עובד ועוד.

הבידוד שמדינות ערב היו נתונות בו באופן מסורתי הסתיים כאשר הגלובליזציה והטכנולוגיה הפכו גבולות גיאוגרפיים רשמיים לבלתי רלוונטיים. לאחר מכן, היחסים הווירטואליים אפשרו יצירת קשר עם כל פינה על גבי כדור הארץ. ההתקדמות הבלתי ניתנת לעצירה של האינטרנט ושל הרשתות החברתיות חוללה מהפיכה בקרב  קהילות מסורתיות ובמציאות החדשה הזו, לחברה הערבית, ובמיוחד לנעריה, ניתנו האמצעים למנוע צנזורה ושליטה שלטונית.

התקשורת הדיגיטלית סייעה להפוך את ההתנגדות האישית, המקומית, לקהילה לתנועה מובנית עם תודעה קולקטיבית למצוקות משותפות והזדמנויות לפעולה. ההתערבות המדויקת של הגורמים היתה שונה ממדינה למדינה, אך הרכיב העקבי היה השימוש במדיה דיגיטלית.

המחאה הערבית בשנת 2011, שהביאה לירידתם של משטרים אוטוריטריים יצרה ציפיות, אך רובן לא מומשו משום שהמבנים המוצקים ששמרו על הממשלות במצרים ותוניסיה לא בוטלו ושולבו בחברה במשך זמן רב.  כאשר מבני כוח אינם נמחקים לחלוטין, קיים קושי לערוך שינוי מהותי.