גדר ההפרדה המהווה גבול בטחוני החוצץ בין התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון לבין מרכזי אוכלוסייה ישראליים החלה בבנייתה בשנת 2002. קבלת ההחלטה בממשלת ישראל על בניית הגדר התקבלה באפריל 2002, בעקבות גל פיגועי ההתאבדות בחודש מארס 2002 אשר כלל 135 הרוגים.

סקירת ספרות הנוכחית בוחנת את תכלית הקמת גדר הביטחון בירושלים וכן היבטים משפטיים ותדמיתיים.

ב- 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, חזרו השטחים, שהיו מלכתחילה מיועדים לבית הלאומי לעם היהודי על-פי כתב המנדט, לשליטתה של ישראל. הדעה הרווחת בין משפטנים בינלאומיים היא שלישראל הזכות העדיפה לריבונות במזרח ירושלים ואין דינה כדין שטחים כבושים במשפט הבינלאומי.

ירושלים המזרחית היא עיר נפרדת מבחינות רבות: שוק עבודה סקטוריאלי (על אף נגישותו החופשית של כוח עבודה ערבי לירושלים היהודית), מערך תחבורה נפרד, תכנית לימודים עצמית – תחילה ירדנית, ובהמשך פלסטינית.

מטרתה הרשמית לשמה נבנית גדר ההפרדה היא מניעת כניסתם של מחבלים ומפגעים לשטחה של מדינת ישראל. בנוסף היא נועדה לעצור או להפחית הגירה בלתי חוקית של פלסטינים  לישראל ולהקטין במידת מה  את תופעת גניבות הרכב של הפלסטינים.

נושא גדר הביטחון בין ישראל לפלסטינים בגדה המערבית הפך לנושא מרכזי בישראל ובעולם בשנים האחרונות

ככלל, הגדר מעוררת ויכוח בין גנרלים בצבא, פוליטיקאים,עיתונאים, אסטרטגים, ארגונים ישראליים ובינלאומיים ותנועות. התפתחות דרמטית ב התרחשה ב 9 יולי 2004 כאשר בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג גינה את גדר ההפרדה

בניית הגדר גררה שורה של בג"צים , למשל מקרה אשר הובא בפני בית המשפט העליון ב -29 בפברואר על ידי תושבי כפר סוריק, העלה את הקשיים של בני הכפר בעקבות הקמת הגדר , קשיים אשר צוינו על ידיהם כקשיים בלתי מידתיים.

הנתבעים ("משיבים") היו ממשלת ישראל ומפקד הצבאי של הגדה המערבית. בניגוד למשפט הבינלאומי לצדק באג, בית המשפט העליון לא נדרש לשקול את הקיר כולו, אלא רק קטע של  40-ק"מ (מתוך האורך הכולל 832 הק"מ) צפונית מערבית לירושלים.