בספטמבר 1949 חוקקה הכנסת את חוק חינוך חובה, כאשר החוק קבע כי חינוך יינתן חינם  לכלל האזרחים.  חוק חינוך ממלכתי משנת-1953 הניע את הרפורמה השנייה במערכת החינוך כאשר הוא  ביטל את פיצול המערכת לזרמים אידיאולוגיים וקבע כי כל ילדי ישראל יתחנכו על פי מטרות לימוד ועל פי תכניות שאישר משרד החינוך. בין השנים 1963 ל-1965 התכנסה ועדת פראוור כדי לבדוק את האפשרות להאריך את לימודי החובה.

סקירת ספרות הבוחנת את הרפורמה שהוצעה בעקבות וועדת פראוור (1963), ולצורך העניין תוצג מהות הרפורמה, בעיות שעלו בעקבות המלצות הרפורמה ויישום הרפורמה בפועל.

המשותף לארגונים המבצעים שינוי היא השאיפה לשפר את תנאי הקיום ולשרוד . Senge [1] מגדיר שינוי כיצירת דבר חדש על סמך בדיקה של חלופות. לדעתו, הדבר דורש "משמעת של ביצוע פרידה מתוכננת", עזיבה של הישן כדי ליצור משהו חדש.

רעיון השינוי בחינוך אינו חדש, ואולם לא כל שינוי הינו היינו הך. תהליכי שינוי שארגונים עוברים נבדלים זה מזה באופן מהותי מפני שיש שוני מהותי בין תהליכי השינוי עצמם

הוועדה המליצה על יצירת בתי ספר יסודיים שש שנתיים (א'-ו'), חטיבות ביניים (ז'-ט') ובתי ספר תיכון (י'-י"ב) וכן על צירוף חטיבות הביניים לבית הספר המקיף כיחידה מנהלית ולימודית נפרדת. חוק חינוך החובה הורחב והוחל גם על כיתה ט'.

מסקנות הרפורמה והמלצותיה נסמכו על מבנה בתי הספר  בעולם. ואכן, בחינה של הנעשה במערכות החינוך בעולם העלתה כי  מבנה תלת-שלבי של בית הספר הציבורי – יסודי, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה הוא הדגם הרווח ביותר, אם כי יש הבדלים בין המדינות בדרגות הכיתה הנכללות בשלב הביניים.

הרפורמה חוללה מהפך גודל וחיובי בכל מערכת החינוך בארץ. מעגל הלומדים בחינוך העל-יסודי גדל מאוד וההשקעות בחינוך גברו לאין-ערוך: נבנו מאות בתי-ספר, אלפי מגמות מקצועיות, מאות מעבדות, מאות אולמי מלאכה ומאות אולמי ספורט.