יודית שחר מגדירה עצמה כ"משוררת מחאה" כאשר החלה לכתוב שירים וסיפורים כבר מגיל 7 ולדבריה, "כבר אז ידעתי שיום אחד אהיה סופרת ומשוררת".

סקירת ספרות  הבוחנת כיצד באים לידי ביטוי מאפייני שירי המחאה בשיריה של יודית שחר

הופעת הרוק סימנה גם את הזיווג בין המוסיקה לבין תגובתם של האוהדים ונעשה לסממן הבולט של מוסיקת הרוק כתופעה תרבותית אשר במרכזה מוסיקה, אולם אין היא רק סגנון מוסיקלי אל הסגנון המוסיקלי התלוו סגנון לבוש צעקני וחריג, סגנון ריקוד ייחודי וכל אלו ביטאו מרדנות , חוסר ריסון, החצנת רגשות וכדומה.

בוב דילן הפך לסמלו של דור שנות השישים כשהפך לזמר מחאה פוליטי. שירים כמו "Blowin' in the Wind או "The Times They Are A-Changin" הפכו להמנוני דור ההיפים ילדי הפרחים וכל אלו שנפשם נקעה מהמתרחש בפוליטיקה.

השירים אשר תמכו בזכויות האזרח הציגו מחאה כנגד הפרדה גזעית. שירים רבים נוספים הקרינו חוסר שביעות רצון כללי ומצב רוח מעורפל, אנטי ממסדי. למרות שהשירים נגד המלחמה בדרך כלל לא שודרו ברדיו, זמרי מחאה המשיכו לתעד את המלחמה

יודית שחר המגדירה עצמה כזמרת מחאה משלבת בשיריה מאפיינים רבים משירי המחאה: צורך בשינוי חברתי/כלכלי/פוליטי, שירה הפונה אל האני המוסרי כנגד עוולה, שירה זועמת ומתריסה

כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בלטו שירי מחאה של יודית שחר כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם: העשיר לוקח מהעני את המעט שיש לו, ונותן לו בתמורה את תשוקתו המאמללת לכסף

השיר "השחורה שחורה" מזכיר את שירי המחאה של בוב דילן, אשר שר כנגד הגזענות הלבנה. בשירים כמו "הבלדה על הוליס בראון' ו'המוות הבודד של האטי קרול", הוא הביע מחאה כנגד אלימות גזענית, אכזריות וטירוף של הרתיעה הלבנה.