התנהגות אובדנית מתוארת כרצף של התנהגויות: מחשבות אובדניות, ניסיונות אובדניים, והתאבדות "מוצלחת" המסתיימת בדרך כלל במוות. בנות נוטות יותר מבנים למחשבות ולניסיונות אובדניים, בעוד שבנים נוטים יותר לאובדנות המסתיימת במוות, שיעור ההתנהגות האובדנית בולט בעיקר לאחר גיל 15

סקירת ספרות  הבוחנת האם ראוי לאסור תופעות של שידול וסיוע להתאבדות במשפט הפלילי? כיצד איסור זה מגביל את החופש ו/או האוטונומיה של הפרט? כיצד האיסור מתיישב עם כבוד המת ורצונו, מה מעמדו של ערך קדושת החיים בעניין זה? ואת השפעת התרת המתת החסד בישראל על איסור תופעות של שידול וסיוע להתאבדות במשפט הפלילי .

התאבדות היא מעשה טרגי, קיצוני וחריג, המעורר רגשות עזים. קשת העמדות בחברות שונות נעה בין גישה אוהדת הרואה בדבר מעשה נאצל, שבה שיעור האובדנות גבוה, לבין גישה הרואה באובדנות אירוע הראוי לביקורת קיצונית ואף לענישה. בחברה זו שיעור ההתאבדויות נמוך יותר.

שידול וסיוע להתאבדות מוגדרים בסעיף 302 לחוק העונשין, כאשר  השידול מוגדר בסעיף 30   ולפיו "המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה".

העונש הטבוע בחוק מוגדר בסעיף 302 לחוק העונשין לאמור: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה או מסייע לאדם להתאבד, דינו – מאסר עשרים שנים". עם זאת, נדרשת התקיימותה של התוצאה )ההתאבדות( בפועל.

קדושת החיים הינה עיקרון-על ביהדות. תוך הכרת החשיבות של קדושת החיים ואיסור נטילת חיי אדם. לפי עקרון זה,  מקור החיים הוא בקב”ה נובע כי חיי אדם באשר הוא אדם קדושים הם וניתנו לאדם לפיקדון ועל כן יש לשומרם, ומכאן נגזרים האיסור להרוג נפש מחד והחובה להציל נפש מאידך. עקרון החובה להציל כל נפש היא המשמעות ההלכתית העמוקה לעקרון קדושת החיים.

כבוד המת ורצונו מוכר בפסיקה כזכות חוקתית ושואב את כוחו מחוק היסוד כבוד האדם וחירותו. מטרתו של החוק על פי סעיף 1א' היא "להגן על כבוד האדם וחירותו  ומאז עוסק המשפט החוקתי ישראלי בפיתוח מודלים פרשניים שונים בדבר היקף הזכויות, ובעיקר הזכות לכבוד האדם.

לאור התמורות בתחום הרפואה, האתיקה והמשפט אשר כללו התייחסות לכבוד המת ורצונו, לזכותו באוטונומיה על גופו וחייו, החקיקה שהפכה את החולה לבעל החלטה משמעותי הוחלט להציע תיקון לחוק העונשין, הקובע נענוש של 20 שנות מאסר בעת שידול או סיוע להתאבדות.