תנועת ההשכלה כתנועה, שהתפשטה מגרמניה אל מזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19, ראתה בחסידות "הרומנטית" כוח המפריע לשאיפותיה להביא להשתלבות היהודים בחברה הכללית. ומנגד החסידות ראתה בהשכלה כאיום על אופייה וזהותה של החברה היהודית מדובר היה בעימות בין מחדשים לבין משמרים.

סקירת ספרות זו עניינה  בנושא הרומנטיקה ומודרניות בהיבט של אופי הקשרים שבין הזרם הרומנטי לזרם המודרני.

התנועה הרומנטית הובילה להתפתחותה של התנועה החסידית באירופה, תנועה שאיימה לשנות את המסורת היהודית. החסידות היא תנועת ההתחדשות הדתית המצליחה ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה.

החסידות נתפסת כתנועה של התעוררות ורפורמה דתיות, תנועת מחאה חברתית ומאבק מעמדי, תנועת מחשבה מיסטית יהודית מובחרת.  כל החוקרים מסכימים כי החדשנות של החסידות העיקרית – וגורם מרכזי בהצלחתה- הייתה יצירת דמותו של הצדיק: מנהיג רוחני כריזמטי שפועל כמתווך בין האדם ואלוהים, ומספק תשובות לכל הבעיות, בין אם הם רוחניים ובין אם לא.

בתחילת המאה ה- 19 קם לתנועת החסידות אויב, נחוש ומתוחכם – ההשכלה. המאבק כלל קונפליקט חרף בין המחדשים לבין המשמרים, כאשר החסידות נלחמה בנחרצות בהשכלה, בחילון, בציונות ובלאומיות.

בניגוד להשכלה היהודית, החסידות  לא הושפעה כלל מרעיונות מיובאים מן החוץ. תנועת החסידות צמחה על רקע תהליכים שהתרחשו בתוך החברה היהודית עצמה.

הניגוד בין שתי התנועות המתחרות היה קוטבי: ההשכלה הדגישה את ההגות היהודית הרציונליסטית ואת החקירה השכלית האינדיבידואלית; החסידים, לעומתה, נטו אל הרגש ואל הקבלה, והטיפו לחיי קהילה סביב הצדיק כדמות מופת.