ישנן שתי תפיסות היסטוריות של המושג "רווחה נפשית". התפיסה ההדונית והתפיסה האאודינומית. התפיסה ההדונית (hedonism) היא צרה וממוקדת ומתיחסת לשאלת משמעות החיים הטובים.

סקירת ספרות זו עניינה במאפייני הרווחה הנפשית והערכה עצמית בקרב מורים

רווחה נפשית  ("Well-being")היא האופן שבו אנשים מעריכים באופן אמוציונלי וקוגניטיבי את חייהם. הערכה זו כוללת את התגובות הרגשיות שלהם לאירועים ואת האופן שבו הם מגבשים את שביעות הרצון שלהם מחייהם, פועלים למען מימוש עצמי וחשים סיפוק מתחומים שונים בחייהם, כגון: נישואים ,עבודה בריאות ועוד

תאוריות הרווחה הנפשית התייחסו בעבר לגורמים חיצוניים כמשפיעים על הרווחה הנפשית כגון: משתנים דמוגרפיים ,מגדר ,השכלה ,גיל דת ,תעסוקה ,יחסים חברתיים ,אבטלה והכנסה, פעילות ואירועי חיים

רווחה נפשית כוללת מרכיב קוגניטיבי של שביעות רצון ומרכיב אפקטיבי של אושר

"שביעות רצון" מתייחסת להערכת תנאי החיים בכללותם, והיא תוצר של בדיקה השוואתית שהאדם עורך לגבי חייו, בשאיפותיו ובהישגיו.

הרווחה הנפשית תופסת מקום מרכזי בעבודתו המקצועית ובחייו האישיים של המורה. לרווחה נפשית של מורים יש קשר לערכים של בריאות, אופטימיות, סיפוק אישי, תקווה ואושר, המלווים את המורה במסגרת עבודת ההוראה

הצורך בהגשמה עצמית ומימוש הפוטנציאל האישי, שהם חלק ממרכיבי הרווחה הנפשית, הינם מרכזיים בצמיחה הנפשית של המורה ואלה מהווים כלים בהתפתחות ממושכת המלווה בהתמודדות עם משימות ואתגרים חדשים בתקופות שונות במהלך החיים האישיים והמקצועיים.