עבודה זו עניינה במלחמת לבנון השנייה ודרך קבלת ההחלטות שנערכה במסגרת מבצע זה.

קבלת החלטות מוגדרת כתהליך שדרכו יחידים, קבוצות או צוותים  מגיעים לתוצאות ישימות מתוך מגוון של בעיות בארגון שלהם (Maringe, 2012). כמו כן, סגנונות קבלת ההחלטות הם דפוס התגובה של כל פרט, כאשר הוא מתמודד עם קבלת החלטה.  משתנים המשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות בארגון הם התרבות הארגונית והערכים פנימיים של הארגון. משתנים אלו מהווים משתני לחץ  על החלטות בנוגע לבעלי עניין שונים כגון לקוחות, ספקים, רשויות, תקשורת וכדומה (Yadav, Kohli, & Tiwari, 2015). קיימים ארבעה סוגים שונים של מודלים קבלת החלטות: סגנון רציונלי המאופיין במחקר מעמיק והערכה הלוגית של חלופות; סגנון אינטואיטיבי, אשר מאופיין על ידי הסתמכות על תחושות; סגנון תלוי, המאופיין בחיפוש אחר עצות וכיוונים מאחרים; ו-סגנון אשר מאופיין בניסיונות להימנע מקבלת החלטות (Uzonwanne, 2016).

בעולם המודרני, קובעי המדיניות הממשלתית עוסקים בתהליך קבלת ההחלטות כדי לקדם את האינטרסים של ארצם. צוותי החשיבה ממלאים תפקיד משמעותי בתהליך מסובך זה על ידי מתן עצות למקבלי ההחלטות. ישראל, מאז הקמתה, יצרה צוותי חשיבה שונים כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים והביטחוניים שלה במזרח התיכון. השגת שלום עם מדינות המזרח התיכון ועם הפלסטינים וחיזוק הקשר עם ארה"ב הן המטרות חשובות של מדיניות החוץ של ישראל. מאידך בעשורים האחרונים הקבינט הביטחוני הישראלי מגבש את מדיניות החוץ שלו על בסיס גישה תוקפנית, כפי שעולה ממלחמת לבנון (2006), מבצע עופרת יצוקה (2008-9), צוק איתן (2014), ומדיניות ישראל נגד איראן (Maryan,& Ejazi, 2018).

לפיכך, השאלות העיקריות הנידונות במאמר זה הן: האם תהליך קבלת ההחלטות במלחמת לבנון השנייה היה תואם למודל הרציונלי, ומהן הסיבות לליקויים ע"פ דוח ועדת וינוגרד? על מנת לערוך את המחקר, נבחרה שיטת המחקר האיכותית-חקר מקרה.