למעט מתנזרים דתיים וחילוניים אחדים, בכל בית בישראל (94%) יש מקלט טלוויזיה, וזמן הצפייה השכיח הוא 2-3 שעות. באופן כללי הטלוויזיה תפסה את כל זמן הפנאי שהתווסף מאז 1970.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בצפייה במסכים ותרבות הפנאי: תפיסות ונקודות מבט של משפחות לילדים בגן חובה מהמגזר הדתי והקיבוצי.

נמצא, שגברים צופים בטלוויזיה יותר שעות מנשים בכל קבוצות ההשכלה ובני אדם מבוגרים יותר ובעלי השכלה נמוכה מתמכרים יותר לצפייה.

המשמעות התרבותית של צפייה במסכים טלוויזיה, סרטים ותוצריה האחרים של תרבות התקשורת, שהם מספקים חומרים שמתוכם אנו מעצבים את עצם זהותנו, את תחושת העצמאות שלנו, את המושגים שלנו באשר למשמעות היותנו ממין זכר או ממין נקבה, את תודעת מעמדנו, את השתייכותנו האתנית והגזעית, את הלאומיות ואת המיניות שלנו, את ה"אנחנו" ואת ה"הם".

החל בשנות חייהם הראשונות התינוקות הופכים לצופים מהמניין, כבר בגיל זה הם חשופים לכל הגירויים הטלוויזיוניים. ההנחה היא שאין הם מבינים את התכנים בהם הם צופים, אך הם נותנים משמעות לגירויים החזותיים והקוליים שנראים ונשמעים מתוך המסך. ככל שהילדים גדלים כמות הצפייה של הילדים עולה כך שהטלוויזיה הופכת להיות הדבר המרכזי בחייהם, היא מספקת את הצרכים החברתיים, הקוגניטיביים, ומבדרת את הילדים באופן קל ומהנה.

קיימת מגמה בחברה דתית -ציונית של שמירה על הייחודיות של החברה הדתית-לאומית, מגמה זו באה לידי ביטוי בשוני בין שתי הקבוצות מבחינת משך הזמן אותו הם מקדישים לפעילות פנאי. הנוער הדתי  עוסק בפעילויות בעלות נופך דתי  אשר מבליטות את ייחודיותו.

בהקשר לצפייה במסכים, רבני דת נתונים בקונפליקט בכל הנוגע לסוגיית האינטרנט כאשר מחד הם שוללים את השימוש באינטרנט ותכניו והגישה לתכניו "הבלתי הולמים" ומאידך הם מכירים בשינויים החברתיים והטכנולוגיים שמביאים לחדירה גדלה והולכת של האינטרנט למקומות העבודה ולבתים של חברי הקהילה.