ילדים הצופים שלוש עד חמש שעות ביום בטלוויזיה, הם בעלי סיכוי גבוה ב -50% להיות שמנים וכי פעילות פנאי אחרת כמו חוגים, מפחיתה במידה ניכרת את הסיכויים שלהם להיות בעלי עודף משקל או שמנים.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בצפייה במסכים ותרבות הפנאי על פי תפיסות אימהות במשפחות חד-הוריות לעומת משפחות נורמטיביות.

החל משנות ה-90 חלה עלייה בחשיבות המיוחסת לזמן הפנאי, לעומת החשיבות המיוחסת לעבודה. כמו כן, קיים מגוון שלא היה כמוהו של פעילויות תרבותיות לשעות הפנאי.  לצד עובדה זו התחדדו גם ההבדלים בין סגנונות חיים שונים, הבאים לידי ביטוי בהקצאת הזמן ובכמות הצריכה וההשתתפות בפעילויות תרבותיות שונות

למעט מתנזרים, דתיים וחילוניים אחדים, בכל בית בישראל (94%) יש מקלט טלוויזיה, וזמן הצפייה השכיח הוא 2-3 שעות. באופן כללי הטלוויזיה תפסה את כל זמן  הפנאי שהתווסף מאז 1970. עוד נמצא, שגברים צופים בטלוויזיה יותר שעות מנשים בכל קבוצות ההשכלה ובני אדם מבוגרים יותר ובעלי השכלה נמוכה מתמכרים יותר לצפייה

החל בשנות חייהם הראשונות התינוקות הופכים לצופים מהמניין, כבר בגיל זה הם חשופים לכל הגירויים הטלוויזיוניים. ההנחה היא שאין הם מבינים את התכנים בהם הם צופים, אך הם נותנים משמעות לגירויים החזותיים והקוליים שנראים ונשמעים מתוך המסך.

משפחה נורמטיבית מוגדרת כמשפחה בה חוברים שניים, איש ואישה לחיים משותפים. בין בני הזוג אמורה לשרור אהבה, הילד הוא מרכז המשפחה, האם היא מטפלת מרכזית אידיאלית, נשמרה הפרדה בין בית ומקום העבודה.

ההבדלים בהשתתפות בפעילות פנאי הם פונקציה של עוני  או אפליה. לפי תיאוריה זו אי השוויון בהקצאת המשאבים יכול להיות מחסום עבור בני מיעוטים אתניים. המעמד החברתי מנבא את  ההשתתפות בפעילויות פנאי.. כלומר, גורמים כגון מצב משפחתי מסוים, סידורי עבודה ייחודית, רשתות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, מעמד משפטי ייחודי, כל אלה משפיעים  על אופי הבילוי של שעות הפנאי.