החל בשנות חייהם הראשונות התינוקות הופכים לצופים מהמניין, כבר בגיל זה הם חשופים לכל הגירויים הטלוויזיוניים. ההנחה היא שאין הם מבינים את התכנים בהם הם צופים, אך הם נותנים משמעות לגירויים החזותיים והקוליים שנראים ונשמעים מתוך המסך.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בצפייה במסכים ותרבות הפנאי במשפחות חד הוריות בהשוואה למשפחות נורמטיביות על פי תפיסות הורים לילדי גן חובה.

חווית הצפיה בטלוויזיה של ילדים קטנים שונה מזו של המבוגרים, לפי פיאז'ה (1950) נדרשות 12 שנים של התפתחות יציבה עד שהילד מסוגל לחשוב כמבוגר. בשנת חייו  ה-12 הילד נכנס לשלב החשוב הרביעי בהתפתחותו השכלית- שלב באופרציות הפורמאליות. שלב שבו הילד מבחין ומבדיל בין מציאות לדמיון יכול גם להפעיל את המחשבה שלו ולחיות בדמיונו את העתיד ולהתמודד עם דברים היפותטיים ועם דברים הרחוקים ממנו.

שלב קודם לכך הוא שלב האופרציות הקונקרטיות. ילדים בשלב זה חיים בהווה באופן מוחלט, הילד אינו מסוגל לתפוס מאורעות אלא מנקודת מבטו שלו. ילדים עד גיל חמש חושבים שכל מה שנצפה בטלוויזיה הוא מציאות.

ילדים יתפסו דומיות רק- טובות או רק- רעות, ובדרך כלל הטובים יהרגו את הרעים. הם נוטים להאמין שהדברים שהם רואים בטלוויזיה אמיתיים, סביר להניח שילדים קטנים ישתמשו בתוכניות טלוויזיה כבסיס למשחק חברתי והם יצטיינו בלחקות את הדברים שהם ראו בטלוויזיה.

הם מאמצים סגנון לבוש ותספורת של גיבורים עכשוויים, מתחפשים לדמויות מסדרות טלוויזיה, שרים כמו זמר פופ, נאבקים כמו גיבורי התאבקות וכו'. לאורך הזמן תורמת הטלוויזיה לעיצוב התנהגותם של הילדים ביחסיהם עם הזולת ובמיוחד בסוגיית האלימות, ולמנהגי הצריכה שלהם.  דמויות טלוויזיוניות הן מוקד להזדהות והערצה שנית, הן מודל לחיקוי.