בעשורים האחרונים מתחוללים שינויים רבים בישראל, וביניהם שינויים פוסט מודרניים ופוסט הגמוניים הכוללים גילויים של אנטי-מיליטריזם.

עבודה זו עניינה, יחסי צבא, חברה ותקשורת, כאשר שאלת המחקר תבחן את יחסי התקשורת והצבא בעת מלחמות ישראל.

יחסים אלו הם יחסים מורכבים מאחר ומדינת ישראל, היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם המודרני שבה פועלת, מכוח החוק, צנזורה צבאית המגבילה פרסומים מודפסים ומשודרים.

הצנזורה הביטחונית מעידה כי החברה הישראלית הנה חברה החיה בסיכון בטחוני מתמיד .עם זאת, במהלך השנים הקונצנזוס הציבורי-פוליטי בנושאים לאומיים נחלש וכך גם הוסרו או הוגמשו מגבלות הפרסום לגבי נושאים לאומיים-ביטחוניים.

נקודת המפנה שהובילה להכרה כי הצבא והמערכת הביטחונית איננה פרה קדושה הייתה במלחמת יום הכיפורים, כאשר בעקבות המחדל הביטחוני-מודיעיני החלו אמצעי התקשורת לדון בגלוי בסוגיות ביטחוניות-צבאיות, ראה מקרה מלחמת לבנון השנייה.

העבודה הנוכחית בחנה כיצד באה לידי ביטוי הפתיחות ביחסי התקשורת והצבא בעת מלחמות ישראל ?

עבודה זו נותחה על פי שיטת מחקר איכותנית, כאשר על מנת לבחון את יחסי התקשורת והצבא בעת מלחמות ישראל, בוצע ניתוח ספרותי של מאמרים בנושא, אשר פורסמו בנקודות זמן שונות והתייחסו למלחמות השונות.

במסגרת הבדיקה נבחנה רמת הפתיחות (מעבר מידע) ביחסי התקשורת והצבא בעת מלחמות ישראל.

הבדיקה, בראשיתה כללה רקע תיאורטי נרחב הדן בדעת קהל ותקשורת בעת מלחמה, מעמדו המיוחד של הצבא בחברה הישראלית והשינוי ביחסי צבא – חברה ותפקיד התקשורת בעת מלחמות. כשלב שני, הוצגו הממצאים שעלו מניתוח הספרות.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי יחסי התקשורת והצבא בעת מלחמות ישראל הפכו מתקשורת מגויסת לתקשורת ביקורתית. כלומר מתקשורת מגויסת, צייתנית וכנועה, הפכה התקשורת למעוז של ביקורת, פתיחות, גילויים מרעישים ובחלקם גם גילויים צבאיים רגישים. מכאן שממצאים אלו נוגדים את הספרות הטוענת כי העיתונות מתפקדת כעיתונות מגויסת, ומציגה פטריוטיות גבוהה כיאה לעיתונות מגויסת ועיתונות בימי מלחמה ומשבר.