הגישה המסורתית לדיני החוזים, התעצבה במהלך המאה התשע-עשרה בבריטניה, ולפיה החוזה הוא ביטוי משפטי מחייב היוצר מסגרת משפטית מחייבת. לפי תפיסה זו, כיוון שהצדדים לקחו על עצמם מרצון אחריות מלאה לחיובי החוזה, האחריות החוזית היא מוחלטת., כלומר, צד שנטל על עצמו התחייבות חוזית מחויב לקיים את החוזה או לשלם פיצויים בגין הפרתו.

העבודה הנוכחית תבחן את פרשנות חוזה מסחרי במשפט ישראלי לעומת המשפט האמריקאי

התיאוריה האובייקטיבית של הפרשנות הוצדקה על ידי חוסר היכולת לחשוף באמת את הכוונה הסובייקטיבית, בשל ההטיה העצמית של הצדדים והמגבלות הקוגניטיביות. גילויי אובייקטיביות הנו אמצעי הפרשנות גם כאשר יש ראיות הוכחות לכוונה סובייקטיבית סותרת.
התיאוריה הבין-סובייקטיבית של דיני החוזים יכולה להיחשב שריד שנותר לתיאוריה הסובייקטיבית או כאזהרה ארוכה וממושכת לתיאוריה אובייקטיבית. התיאוריה גורסת כי התיאוריה האובייקטיבית צריכה להתבטל כאשר הצד המרוויח מפרשנות כזו ידע על כוונתו האלטרנטיבית הסובייקטיבית של הצד האחר בעת היווצרות החוזה.

העבודה הנוכחית בוחנת את פרשנות חוזה מסחרי במשפט ישראלי לעומת המשפט האמריקאי.

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות, ניתוח חקיקה ופסקי דין.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי במסגרת הפרשנות החוזית יש לתת את הדעת לכל הנסיבות הרלוונטיות של המקרה, לרבות המו"מ, כל נוהג שהצדדים יקימו בינם לבין עצמם, שימוש וכל התנהגות עתידית של הצדדים .

דיני החוזים מתאפיינים בדנים יבשים ונוקשים, אשר מקשים על שפיטה נכונה ומדויקת המביאה בחשבון את כל האספקטים בעת הכרעת הדין. על כן נדרשים כלים לפרשנות חוזית
ניתן ללמוד מההשוואה עם הדין האמריקאי כי שיטת המשפט הישראלית פחות נותנת את הדעת לתועלות וליעילות הכלכלית של דיני החוזים ומדגישה ערכים חברתיים ומוסריים.