סקירת הספרות הנוכחית עניינה בפעילותו האמנותית של דני קראוון והקשרה לשכול ולזהות יהודית-ישראלית.

דני קרוון (נולד 1930) הוא פסל ישראלי הידוע ביצירות המתמזגות עם הסביבה. דניאל (דני) קרוון נולד בתל אביב. אביו אברהם היה אדריכל הנוף הראשי נוף של תל אביב (1940-1960). הוריו עלו לארץ ב- 1920 מגליציה. בגיל 14, קרוון החל ללמוד ציור. בשנת 1943, הוא למד אצל מרסל ינקו בתל אביב ובשנים 1943-1949 למד בבית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. עבודתו של מר קרוון מנסות לשחזר את האירועים, האובדן והזיכרון. קרוון נחשף בשלב מוקדם לאקלים תרבותי עשיר, הכולל ארכיטקטורה בסגנון בינלאומי והשפעות ערביות. ואכן, קרוון בעל השפעות אירופאיות (הוא למדו באיטליה וצרפת במהלך 1950). השפעות אלו באו לידי ביטוי ברישומים מוקדמים וציורים, כגון נמל חיפה (1952), אבו גוש (1953), קיבוץ הראל (1955), דרום תל אביב (1955) עבודותיו היו מעוגנות בעיר הולדתו, תל אביב, והנוף סביבו, מה שמסביר את המראה של החול, הרוח, הסלעים, המרחב, אור שמש, והצמחים בעבודתו (אביו של קרוון היה גנן נוף).בסוף שנות הארבעים, בתחילת דרכו כצייר צעיר, השתייך קרוון לאמנים בעלי תפיסת עולם של ריאליזם סוציאליסטי. אמנים אלו ראו ב"אמנות לשם אמנות" מותרות בתקופה שבה הפשיזם מאיים לשטוף את אירופה ולכבוש את ישראל. ציוריו של קראוון מתקופה זו מתארים מצבים חברתיים ואת דמויות הערבים שראה סביבו. כמו כן, הוא התנגד לציור מופשט ופורמליסטי.