תחום הרפואה והמשפט מעלים שאלות אתיות ומוסריות כבדות משקל, כאשר עוולת הרשלנות היא העוולה העיקרית המשמשת בסיס לתביעות המטופלים. כמו כן, האתיקה רפואית מיישמת תורות ועקרונות מוסריים כלליים לבעיות רפואיות קליניות ומחקריות באנגליה, האגודה הרפואית הבריטית הנה המוסד האמון על כללי האתיקה הרפואית.

עבודה זו בוחנת היבטים שונים בפיצוי על פי הסתברות- פיצוי בגין הפגיעה בסיכון והגברת הסיכון

על פי הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, רופא נדרש לבסס את החלטותיו על פי ידע מקצועי. בנוסף נדרש הרופא לפעול בשקידה ובמאמץ סביר לחקור ולבחון את מצב החולה על מנת שהלא יקבל טיפול ראוי ממנו לא יינזק . כאמור כיום קיימת החמרה שיפוטית כנגד רופאים להבדיל מנהוג עד שנות ה-90 בהן ננקטה מדיניות סלחנית .

שיקולים בהטלת חובת זהירות, נתונים בידי המערכת השיפוטית כחומר ביד היוצר. העקרונות גובשו כאמור על ידי המחוקק, ברם בתי המשפט בוחרים כיצד להשתמש בעקרונות תוך התאמה למציאות הדינאמית. זאת כאמור עקב העובדה שהחיים מטבעם רצופים בסיכונים ועל כן לא ניתן לבחור בנקיטת אמצעי זהירות נגד סכנה קונקרטית זו אחרת, הנובעת מנסיבות אשר ניתן לצפותן.

סבירות הסיכון ואמצעי הזהירות נקבעים על פי מדיניות משפטית. את המדיניות מבסס ביהמ"ש על רמת סיכון כנגד עלות אמצעי זהירות. בשיקוליו בודק ביהמ"ש את ההסתברות להתממשות הסיכון, חומרת הנזק הצפוי, את עלות האמצעים ואת האינטרס הציבורי בפעילות שיוצרת סיכון. האחריות הנזיקית איננה נקבעת על סמך אמות מידה של תשואה, ברם קיימת הסתמכות על המרכיב הערכי אשר משרת את אינטרס החברה.

העבודה הנוכחית בוחנת את סוגיית הפיצוי על פי הסתברות: פיצוי בגין הפגיעה בסיכון והגברת הסיכון.

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות ניתוח חקיקה ופסקי דין.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי כאשר קיימת אי-ודאות בזיהוי הגורם העובדתי לנזק לא ניתן תמיד להוכיח קשר סיבתי עובדתי ולכן גם דוקטרינת הנזק הראייתי עדיפה במקרה של סיבתיות עמומה. כלומר, לעיתים ראוי יותר היה לאפשר פיצוי בגין הגברת הסיכון באמצעות דוקטרינת הנזק הראייתי ואכן הפסיקה מלמדת כי דוקטורינה זו מאפשרת לנתבע לקבל הקלה בפיצויי הנזק שגרם בשל סיבתיות עמומה.