ככלל הסמכות הניתנת בישראל לבית המשפט לא קיימת בשיטות משפט אחרות  ולכן מדובר גם בסוגיה מעניינת הדורשת ליבון והבהרה. הביקורת כנגד ההתערבות השיפוטית הגוברת, אולי מלמדת כי רצוי כי בית המשפט ימנע מהכרעות הנוגעות להחלטות שונות .

מטרתה של העבודה ההשוואתית הנוכחית הייתה לבחון את הסייגים שעולים מסעיף 15 בדיני חוזים המאפשר פיצויים מוסכמים וכן מאפשר את התערבותו של בית המשפט בהפחתת הפיצויים המוסכמים.

סמכות זאת עומדת בניגוד לדיני חופש החוזים, כאשר בית המשפט רשאי להפחית משיעור הפיצויים אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. אומנם בית המשפט יתערב רק במקרים חריגים, אך בעצם סמכותו הניתנת לו על פי חוק, הוא פוגע בחופש החוזים.

כלומר סמכות זאת שמקנה לו הדין הישראלי פוגעת בחירותם של הפרטים להתקשר בחוזים ואת חירותם לעצב את תוכנם של חוזים אלה.

הפסיקה הישראלי מדגישה את חשיבות עיקרון חופש החוזים כאחד מעקרונות היסוד בתפיסתנו המשפטית והחברתית, וכבעל מעמד של זכות יסוד חוקתית. לצד ההכרה העקרונית של המשפט הישראלי בעיקרון חופש החוזים, ניתן למצוא בחקיקה הגבלות רבות לכוח העיקרון, ואחד מהן הינה סמכות בית המשפט להפחית את הפיצויים המוסכמים.

המחקר המשפטי גורס כי ההתערבות של בית המשפט המגולמת בתניה של פיצויים מוסכמים מצומצמת ונדירה, אך קיימת, כלומר הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג.

העבודה הנוכחית מציגה את הנהוג בישראל, בכל הקשור לסוגיית הפיצויים המוסכמים וכן בהתערבותו של בית המשפט ובסמכותו להפחית פיצוים מוסכמים אלו.

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות ניתוח חקיקה ופסקי דין.