עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את עיקרון חופש הביטוי ומעמדה המשפטי של העיתונות בעת סיקור מלחמת לבנון השנייה.

חופש הביטוי הוכר כזכות יסוד בסיסית מאז שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
עיגון לעקרון זה נמצא בפסיקה החל בפס"ד קול העם המיתולוגי וכלה
בפרשת שניצר ואכן לפני כעשור הכריז אהרן ברק בחגיגיות כי בישראל התמסדו "תרבות ומסורת של חופש ביטוי". מכאן נשאלת השאלה האם ראויים שופטי העליון בימינו להיחשב ממשיכי דרכו של השופט אגרנט ופסיקתו האמיצה בעניין העיתון הקומוניסטי "קול העם"? האם הזכות הזאת היא עדיין נר לרגלי העיתונות והעיתונאים? והאם חופש הביטוי וכן חופש העיתונות נשמר בעת סיקור מצבי חירום ומשבר כגון מלחמה?

סוגיית ההגבלות על חופש העיתונות הנובעת מאילוצי הביטחון הלאומי איננה נחלת הדמוקרטיה הישראלית בלבד, אלא מדובר בסוגיה שהמדינות המייצגות את העקרונות הנעלים של הדמוקרטיה והחירות נאלצו להתמודד עמה בעבר ועוסקות בסוגיה זו כיום. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המצב הביטחוני בישראל הנו מצב רגיש במיוחד וצופן מלחמות עם ארצות ערב מידי מספר שנים. לאור המציאות הביטחונית השוררת בישראל, על המערכת המשפטית להתמודד עם הצורך בשמירה על הביטחון הלאומי מחד והחובה לשמור על חופש העיתונות וחופש הביטוי מאידך ולמצוא את האיזון ביניהם.

עבודה זו תבחן את עיקרון חופש הביטוי ומעמדה המשפטי של העיתונות בעת סיקור מלחמת לבנון השנייה.

לצורך בחינת הסוגיה תובא תחילה סקירה בנושא עיקרון חופש הביטוי וגלגוליו, מעמדו במשפט הישראלי ובפסיקה. בהמשך יובהר הקשר בין התקשורת לבין חופש הביטוי. החלק השלישי לעבודה הנוכחית ידון במעמדה המשפטי של העיתונות בעת סיקור אירועים ביטחוניים והפרק הרביעי יציג דוגמאות לסיקור העיתונאי בתקופת מלחמת לבנון השנייה לאור הקונפליקט התלוי והעומד בין הצורך בשמירה על הביטחון הלאומי לבין הדרישה לשמור על חופש העיתונות וחופש הביטוי.