הברית הייחודית אשר אפיינה את היחסים בין סוריה לבין אש"ף ידעה את דרכה מאז הקמתו של הארגון הפלסטיני בשנת 1964, כאשר בתחילת דרכה ברית זו בין הצדדים נשענה על עקרון ההתנגדות למדיניות של גמאל עבד אלנאצר אשר נמנע מחידוש הפעילות כנגד מטרות ישראליות, ונמשכה להישען על ההתנגדות העקרונית לקיומה של המדינה הציונית.

העבודה הנוכחית בוחנת האם הברית הסורית-פלסטינית החזיקה מעמד לאורך הדרך? במידה ולא, מתי ולמה הברית ידעה טלטולים?

הברית הייחודית אשר אפיינה את היחסים בין סוריה לבין אש"ף ידעה את דרכה מאז הקמתו של הארגון הפלסטיני בשנת 1964, כאשר בתחילת דרכה ברית זו בין הצדדים נשענה על עקרון ההתנגדות למדיניות של גמאל עבד אלנאצר אשר נמנע מחידוש הפעילות כנגד מטרות ישראליות, ונמשכה להישען על ההתנגדות העקרונית לקיומה של "המדינה הציונית".

למעשה, השנים 1964 ועד 1975 היו שנים בעלות חשיבות רבה בהיבט שיתוף הפעולה בין סוריה לבין הפלסטינים, והדבר התבטא במתן סיוע צבאי ומנטאלי של דמשק לתנועה הפלסטינית. מצד שני, לחציו של נאצר על מדינות ערב לא לאפשר לאש"ף לקיים פעילות מבצעית משטחן, השאיר את הפלסטינים תלויים באופן ברור בסוריה. למרות שיחסים אלו בין הצדדים ידעו עליות וירידות, מאחר והיה מדובר ביחסים המבוססים על אינטרסים של כל צד, בין השנים 1977 ועד 1984 חיפשו הסורים ואש"ף עקרונות מסדירים ליישוב השורות בין הצדדי.

בעבודה זו, קיימת התייחסות לעיקרי היחסים אשר אפיינו את הקשר הסורי-פלסטיני בייחוד בעידנו של הנשיא חאפז אלאסד, התמקדות הינה בשתי תקופות מרכזיות, הראשונה הינה מאז הקמתו של אש"ף בשנת 1964 דרך עלייתו של חאפז אלאסד לשלטון בשנת 1970 ואת מאפייני תקופתו בכל הנוגע לעניין הפלסטיני. והתקופה השנייה, תתמקד מתחילת מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975, דרך מלחמת שלום הגליל ועד להסכמי אוסלו ומה שאחריהם.

השערת המחקר: החלטת סוריה לכרות ברית עם הפלסטינים ולסייע לתנועה הפלסטינית בהיבטים שונים, שירת את מעמדה האזורי של סוריה. ומתי שסוריה חשה שהפלסטינים אינם "מתיישרים" בהתאם להנחיות שלהם, ופועלים באופן עצמאי, הם ניסו לטרפד את המהלכים שלהם ולפגוע בהתעצמותם.