נשים נתפסו לאורך ההיסטוריה כחלשות, כעדינות וכזקוקות להגנה יחד עם זאת ישנן כמה נשים מפורסמות ואמיצות שברגע האמת, יצאו לקרב להילחם על עקרונותיהן ושינו את פני ההיסטוריה ואחת מהן היא נתיבה בן יהודה.

סקירת ספרות למטלה אשר בוחנת את מצבן ומעמדן של הנשים בתקופת היישוב היהודי 1881-1948 , בנוסף מתייחסת למאפיני ההגירה של הנשים לארץ ישראל בתקופה בנידונה.

מעמדה המגדרי של האישה בתולדות היישוב בארץ ישראל על פי גישתה של בילי  מלמן , מעלה את שוליות האישה  הן בעבר ההיסטורי  והן בבחינת עבר זה בהיסטוריוגרפיה הציונית. בחינתה של האישה ומעמדה נתפס כמשני  ושולי לצד ההגשמה הציונית בארץ ישראל וחקר העבר הנשי לא יהפוך את קהל הנשים דאז לחלק משמעותי בהיסטוריה  ולכן הבחינה המיגדרית מודגשת על פי בילי מלמן כמרכיב בזהות ובהתנסות הארץ ישראלית.

האוטופיה הציונית מעניקה מחד מקום נכבד לנשים העבריות , מאידך היא אינה משוחררת מסטריאוטיפיים שמרנים ומסורתיים אודות מעמד האישה. הנורמות השוויוניות המוצגות באוטופיות הציונות השונות מלמדות על משמעות המושג אוטופיה – חיזוי עתידי לעומת המציאות הלא שוויוניות המאפיינת את התקופה הנדונה.

האישה ,  בתנועת התחייה הלאומית הייתה, למעשה דמות חסרת קול, חסרת זהות  וחסרת כול תפקיד משמעותי במהפכה הציונית הארצישראלית. החברה החדשה כללה נשים, אשר מרביתן היו חסרות מודעות עצמית, א-פוליטיות והסתירה הנובעת מכך היא שהתנועה הציונית תמכה בזכותן של הנשים לשוויון, אך לא פעלה לביצוע השינויים המתחייבים לצורך אותו שוויון[1].

סוגיית גיוס הנשים  לפלמ"ח, משקפת את מעמד הנשים בתולדות היישוב וכן את מעמד הנשים גם כיום, שכן התנועה הסוציאליסטית, תמכה בשוויון זכויות אך מושג זה היה עמום, מעורפל ורצוף בסתירות. הנשים, אומנם ראו עצמן כבעלות זכויות, כשותפות מלאות מעצם ביצוען של תפקידים מסוימים לצד הגברים, אך במקביל התעוררה תחושת תסכול אשר מקורה בסטראוטיפיזציה תפקודית