מטרתה של העבודה הנוכחית הנה בחינה וניתוח דוח המדיניות המוניטרית (דוח האינפלציה)–מחצית שנייה 2012.

המדיניות המוניטארית בישראל עברה תהפוכות מאז הקמת המדינה כאשר קיים קשר הדוק בין המדיניות המוניטארית בישראל לבין מגמות בעולם. בשנים הראשונות (1950-1970) המדיניות המוניטארית התאפיינה בשיעור נזילות חובה) (יחס רזרבה) בשיעור גבוה במיוחד שהגיע לכדי 50% ויותר. השליטה על האשראי המוכוון היה בידי הממשלה. בתקופה זו השליטה של הממשלה הייתה כמעט מוחלטת. המשטר המוניטארי לא היה ייחודי לישראל, כאשר מרבית המשקים המתפתחים אימצו משטר מוניטארי מעין זה. המטרה הייתה כיוון הפעילות במשק על ידי הממשלה בעיקר בתחום ההשקעות. האצת האינפלציה בשנות ה-70 הובילה להתמוטטות המשטר של דיכוי פיננסי ובהמשך בוצעו סדרה של ניסיונות ייצוב, למשל ריסון פיסיקלי אשר לא צלח. תכנית הייצוב של 1985 הייתה האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה המוניטארית של ישראל. התכנית התבססה על שילוב של הריסון התקציבי עם הסכם על הקפאה נומינלית זמנית של המחירים והשכר על ידי קיבוע שע"ח לדולר. לאחר תכנית הייצוב בשנות ה-80, הוגמש שער החליפין. בשנות ה-90 הונהג ריסון מוניטארי ובד בבד הוגדלה עצמאותו של בנק ישראל. המטרה הייתה שמירה על אינפלציה נמוכה.
מטרתה של העבודה הנוכחית הנה בחינה וניתוח דוח המדיניות המוניטרית (דוח האינפלציה–מחצית שנייה 2012)