התקשרות רשמית בין איש לאישה ליצירת חיי משפחה  בתקופת המקרא היו חותם מאוחר לקשר שהתקיים בפועל בין בני זוג, כאשר הקשר נחלק לשני שלבים ושני טקסים: שלב הקידושין/אירוסין .

סקירת ספרות זו בוחנת את השינויים שחלו בטקס החתונה בתקופת ימי המקרא ,המנהגים, צורת עריכת החתונה ,מנהגים הנלווים אליה לעומת טקס החתונה בתקופה המודרנית בת זמננו.

בישראל דיני אישות מוסדרים בהתאם לדת היהודית, כאשר יחסי דת – מדינה בישראל אינם מעוגנים בחוק כלשהו, אלא בהסכמים שנחתמו בין המפלגות הדתיות למפלגות החילוניות  טרם הקמת המדינה ואשר על פיהם עוצבו קווי ה"סטאטוס קוו" דהיינו ההסכם לשמירת המצב הקיים ביחסי דת – מדינה.

על פי החוק הישראלי, יכול יהודי להתחתן רק באמצעות הרבנות. כלומר, על-פי חוקי מדינת ישראל, תחום הנישואין והגירושין נתון בסמכותם של בתי-הדין הדתיים של בני העדות השונות החיים בארץ.

מקורו של מוסד הנישואין בזוג הראשון שמוזכר בתנ"ך אדם וחוה. אך הסטנדרטים החברתיים והחוקים של הנישואין עברו שינויים רבים. בבראשית ב' כ"ג נכתב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי .

ההתפתחות הראשונה בתפיסת הנישואין מופיעה במקרה של למך,דור שביעי לאדם הראשון "שלקח לו שתי נשים" (בראשית ד ,י"ט). הנישואין אינם עוד זכות בלעדית של הגבר אלא הסכמה דו צדדית ואחריות הדדית .

כבר בתקופת המקרא, הכירה התרבות היהודית בגירושין כדרך אפשרית ליציאה מן החיים המשותפים: "כי ייקח איש אישה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערוות דבר וכתב לה ספר כריתת ושלחה מביתו" (דברים כ"ד 1).

הסדרתם הקדומה של הגירושין התנהלה בטקס קבוע ומגובש . ההליך כלל טקס ציבורי  שקיבל את ביטויו בשטר כתוב, בנוכחותם של עדים ובכללי כתיבה ותיעוד קפדניים. דרישות אלה שיקפו גם את הרצון לאפשר לבני הזוג, ובמיוחד לאישה, להוכיח את גירושיהם, על מנת שיוכלו להינשא לאחרים ולשקם את חייהם האישיים והכלכליים, כדברי הפסוקים: "ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר" (דברים כ"ד 2)

במהלך המחצית השנייה של המאה ה 20- חלו שינויים בדפוסים של נישואין ופריון בכל החברות המתועשות כגון:  דחיית הנישואין ופריון, גירושין ולידות מחוץ לנישואין, התגברות החילוניות והדגש על מימוש עצמי של האינדיבידואל, שינויים בכוח העבודה ועוד.