חלק מטראומת השואה הייתה עקירה משורשים, איבוד קרובים וניתוק מקהילה ומשפחה. מצב זה נמשך גם לאחר המלחמה, כאשר לרוב הניצולים שוב לא היה מקום לחזור אליו. הניתוק הכואב מהמשפחה בתקופת השואה, הפך את הפחד והחרדה לחוויה תמידית.

עבודה זו עניינה בשאלה מהם מקורות החוסן וגורמי ההגנה האפשריים של ילדים, ניצולי השואה בתום המלחמה

ילדים שגדלו בתקופה השואה הנאצית (ילדים ניצולי שואה) נחשפו לזוועות ממושכות. אלה ששרדו במרכזי הריכוז סבלו מאיומים מתמשכים, רעב, השפלות, דה-הומניזציה ועינויים.

תסמונת הילד הניצול הבוגר היא התסמונת הכוללת את תחושת הרדיפה בעקבות השואה ותוצאותיה. ההשפעה העיקרית היא על התפתחותו של הילד. המחסומים העיקריים הם: 1) היעדר הורים מתפקדים או מטפלים, אשר בתחילה הציגו פחד ודאגה, בהמשך נעלמו/ נרצחו או השתנו, לאחר המלחמה ; 2) להיות נתון לחסדיהם של זרים בתקופת השואה ולאחר מכן. הניצולים הילדים מקופחים בצורה חמורה, ובו בזמן, הם ילדים שעברו טראומה

דוחות אנקדוטליים מצביעים על כי ילדים ניצולים אשר נרדפו על ידי הנאצים מתפקדים היטב כמבוגרים. בעוד שעקב הממצאים האמפיריים של אחרים, ניצולים שהיו בני נוער או צעירים בסוף המלחמה נמצאו יותר פרנואידים ודיכאוניים / מזוכיסטיים לעומת ילידי הארץ, יודגש כאן דווקא  החוסן של  הילדים ניצולי השואה

בחינת מקורות החוסן וגורמי ההגנה האפשריים של ילדים, ניצולי השואה בתום המלחמה העלו כי השהות במועדון הניצולים המספק להם חברה, תמיכה, העשרה ופעילות פנאי, יכולת הישרדות בתקופת המלחמה, הקמת משפחה והשתלבות במקום עבודה בישראל הם אלו המהווים גורמי הגנה וחוסן עבוד הניצולים.

כלי המחקר:

ראיון עומק מובנה למחצה בו יתבקשו ניצולי השואה לענות על שאלות, באופן חופשי ופתוח.