מערכת החינוך בעולם מתנהלת על פי שתי גישות ניהול מנוגדות: האחת היא גישת הניהול הריכוזית, היררכית והסמכותית והשנייה היא גישת הניהול המבוססת על מערכת ביזורית הרואה את בית הספר כמקור סמכות ואחריות לתוצרים החינוכיים.

הסקירה הנוכחית מציגה את ההגדרות, העקרונות והמאפיינים של בית ספר בניהול עצמי, של בית ספר דמוקרטי ומשווה ביניהם, הן מבחינת המאפיינים והן מבחינת מעמדם של התלמידים, מורים, הורים, מנהל.

בישראל, החל משנות ה – 60 החלה להישמע ביקורת כנגד המרכוז הבית ספרי וכנגד חוסר יעילותה של מערכת החינוך. נטען שהמבנה הריכוזי מכביד על בתי הספר, עד שיכולתם להשיג את מטרות החינוך שקבעה המדינה מצטמצמת וכי מערכת ריכוזית מכבידה על תכנית הלימודים שבית הספר מתבקש ליישם ומקשה עליו להגשים יעדים חינוכיים מוגדרים.

מראשית שנות השבעים העמיקה ההכרה כי יש להגביר את עצמאותו הפדגוגית והמנהלית של המוסד החינוכי. תפיסה זו, שהייתה שונה במהותה מתפיסת המינהל הריכוזית המסורתית, ביקשה להעביר את מוקד קבלת ההחלטות אל בית הספר.

משמעות תפיסה זו (חוזר מנכ"ל כ"ט בניסן התשמ"ד) הנה הפיכת בית הספר ליחידה פדגוגית-חברתית, המספקת את צורכי עצמה בתוך המבנה הממלכתי. מערכת החינוך תמשיך להיות מופקדת על קביעתן ועל שמירתן של מטרות יסוד, כגון האינטגרציה החברתית וקביעת מסגרת לימודית וחינוכית מחייבת. בתוך מסגרת זו תואצל לבתי-הספר סמכות פורמאלית בכל התחומים הפדגוגיים.