הביטוי למחיר הכסף בתקופה נתונה, מחיר הנובע מהיכולת להמיר את הכסף בנכסי הון לשם ייצור. מכאן שמחיר הכסף נקבע ע"י ערך השימוש האלטרנטיבי בו לצורך השקעה.

סקירת ספרות זו בוחנת את ניהול המדיניות המוניטארית בעת משבר.

בין שנות ה – 70 עד סוף שנות ה-80 חלה ירידה חדה בשיעור ההשקעות במשק, בשנות ה- 90 המוקדמות רמת ההשקעה היתה קרוב ל- 27% מהתוצר וירדה לכדי 24% ב- 1995. המעבר של ישראל ממעמד של מדינה מתפתחת (בשלושת העשורים הראשונים לקיומה) למעמד של מדינה מפותחת הושג במידה רבה ע"י מדיניות רבת שנים שיצרה תנאים לעידוד ההשקעות במשק.

כאשר נבלמה מגמה זו בשנות ה- 70 וה-80, חלה גם האטה בקצב גידול התוצר ובקצב עליית רמת החיים. בשנות ה-90 חזר המשק הישראלי להשקיע שיעור גבוה מהתוצר, ואכן ישראל חזרה ותפסה מקומה בקרב המדינות ששיעור הצמיחה שלהן הוא גבוה.

הכלים התומכים בהרחבת משקל ההשקעות היו בעבר בעיקר בידי הממשלה, ורק בעשור האחרון חלים שינויים בתחום זה, כאשר מרבית ההחלטות על השקעות הן בידיו של המגזר העסקי, למעט ההשקעות הגדולות בתשתית.

עלייה בלתי תלויה בהיקף ההשקעות תעלה את ההכנסה עד שהמשיכות החדשות תספקנה להחזרת המצב לשיווי משקל. גודל השינוי הדרוש בהכנסה תלוי בערך המכפיל. אם עלייה בהיקף ההשקעות מעלה את שער הריבית, תיטה העלייה בשער הריבית להחזיר את המשק לשיווי משקל, ע"י ביטול חלק מן ההוצאות המתוכננות להשקעה.

התיאוריה הקלאסית של החיסכון, ההשקעה ושער הריבית, מבוססת על שתי הנחות חשובות לגבי המציאות. ההנחה שפונקצית ההשקעה גמישה מספיק לשינויים בשער הריבית, כך ששינויים בשער הריבית יגרמו לשינויים מספיק גדולים בהיקף ההשקעה. וההנחה ששער הריבית חופשי לנוע, כך שהחיסכון וההשקעות מובאים לרמה שווה במהירות.