כל משק צריך להקצות חלק מההכנסות השוטפות שלו להשקעה ביצירת נכסים שיאפשרו המשך התפתחותו בעתיד. ישראל התאפיינה במשך שנים רבות בשיעור גבוה של השקעה מתוך התוצר, ועוד בשנות ה- 70 המוקדמות הוקדשו לכך כ- 30% ממנו.

עבודת סמינריון זו בוחנת את ניהול המדיניות המוניטארית בעת משבר.

בין שנות ה – 70 עד סוף שנות ה-80 חלה ירידה חדה בשיעור ההשקעות במשק, בשנות ה- 90 המוקדמות רמת ההשקעה היתה קרוב ל- 27% מהתוצר וירדה לכדי 24% ב- 1995.

המעבר של ישראל ממעמד של מדינה מתפתחת (בשלושת העשורים הראשונים לקיומה) למעמד של מדינה מפותחת הושג במידה רבה ע"י מדיניות רבת שנים שיצרה תנאים לעידוד ההשקעות במשק. כאשר נבלמה מגמה זו בשנות ה- 70 וה-80, חלה גם האטה בקצב גידול התוצר ובקצב עליית רמת החיים. בשנות ה-90 חזר המשק הישראלי להשקיע שיעור גבוה מהתוצר, ואכן ישראל חזרה ותפסה מקומה בקרב המדינות ששיעור הצמיחה שלהן הוא גבוה.

הכלים התומכים בהרחבת משקל ההשקעות היו בעבר בעיקר בידי הממשלה, ורק בעשור האחרון חלים שינויים בתחום זה, כאשר מרבית ההחלטות על השקעות הן בידיו של המגזר העסקי, למעט ההשקעות הגדולות בתשתית.

העבודה הנוכחית בוחנת את המדיניות המוניטארית בעת משבר , תוך התייחסות לכלכת ישראל, מדיניות מוניטארית בישראל במהלך השנים, השפעת הריבית על ההשקעה במשק וכן הצגת כלים חדשים למדיניות מוניטארית הבאים לידי ביטוי בארה"ב.

ממצאי העבודה העלו פערים במדיניות המוניטארית בישראל לאורך השניים, מדיכוי פיננסי ושליטת הממשלה בפעילות הכלכלית, לתהליך של ליברליזציה בפעילות הכלכלית, בהתפתחות שוק ההון ובהגברת עצמאות נגיד בנק ישראל. כמו כן, ממצאי העבודה מלמדים כי שינויים בשער הריבית יכולים לגרום לשינויים בהיקף ההשקעות, כלומר ריבית אפסית עשויה להוביל לגידול בהשקעות .