שנת השמיטה מכונה גם שנת שבתון והיא השנה השביעית של המחזור החקלאי בן שבע השנים על פי  היהדות. השמיטה מתקיימת אחת לשבע שנים. זהו הניסיון של התורה לתקן חלק מהחוליים החברתיים של העולם.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בצדק חברתי, גישות  ומאפיינים, בהגדרתה של שנת שמיטה, שמיטת קרקעות, מאפייניה, סוגיה והקשרה לצדק חברתי.

התרחבות הפערים החברתיים בישראל וכן בקיצוץ החד בתשלומי הרווחה  אשר הוביל בין השאר לעלייה בשיעור העוני מחייב עיסוק תיאורטי ומעשי בסוגיית הצדק החברתי. המושג צדק משמעותו, הגינות או סבירות בנטל משותף. צדק משמעותו, קידום רווחה אנושית והתמקדות בצרכים של האוכלוסיות המוחלשות ביותר.

בתקופת השמיטה, כל הפעילות החקלאית, כולל חריש, נטיעה, גיזום וקציר, אסורה על פי ההלכה. טכניקות טיפוח אחרות (כגון השקיה, דישון, ניכוש, ריסוס, זמירה וכיסוח) יכולות להתבצע כאמצעי מניעה בלבד, לא כדי לשפר את צמיחת העצים או צמחים אחרים. בנוסף, הפירות הגדלים בשנת השמיט נחשבים להפקר (ללא בעלים).

מאחר שהמצווה חלה רק בארץ ישראל המקראית, היא הפכה לתיאורטית במידה רבה לאחר גלות היהודים על ידי האימפריה הרומית לאחר מרד בר כוכבא בשנת 136 לספירה. דורות של חקלאים יהודים באירופה, במזרח התיכון ובמקומות אחרים לא היו מחויבים לחוק השמיטה.

על פי בתי"ד הדנים ופוסקים עפ"י ההלכה, החקלאים אינם רשאים למכור את הגידולים שלהם, אבל אם הגידולים החלו לגדול לפני תחילת שמיטה, מותר לאנשים לקחת אותם בחינם. אז באמצעות מנגנון משפטי נוסף, בית הדין הדתי היהודי ישכור חקלאים לקציר התוצרת, ובית הדין הדתי ימכור אותה.