ארץ ישראל בעיני הערבים הייתה ונחשבה כארץ מעבר במסע הכיבוש האסלאמי הגדול. עם כיבושה של ארץ ישראל בידי המוסלמים, איבדה היא את ייחודה ולא הייתה עוד , אלא כפרובינציה אחת מהרבות שהכילו את הגוף העצום של האסלאמיות.

עבודה זו סוקרת את מעמדה של ירושלים באסלאם באמצעות סקירת השלטון הערבי בישראל החל מהמאה השישית-שביעית.

האסלאם הופיע ועלה על בימת ההיסטוריה במאה השביעית לספירה הנוצרית , עם סיום המלחמה המתישה של האימפריה הביזאנטית והפרסית.

לידתו ועלייתו של האסלאם , ללא ספק, מעוררת פליאה, שכן עם לא ידוע המתלכד מכוח אמונה חדשה ובתוך מספר שנים מעטות , כובש כמעט את כל ארצות האימפריה הביזאנטית , הממלכה הסאסנית ומשתלט על מוקדים באירופה ואף מגיע למרחביה של סין , הודו ועוד. 450 שנות שלטון אסלאמי הוציאו את ארץ ישראל ושכנותיה ממעגל התרבות הביזאנטית – היורשת הנוצרית של התרבות הרומית וההלניסטית.

הכובש הערבי במאה השביעית לא כיוון בעיקר לכיבושה של ארץ ישראל , להבדיל מהצלבנים שראו בכיבוש ארץ ישראל ובשליטה בירושלים ובמקומות הקדושים , מטרה מוצהרת ובסיסית שהיוותה את רעיון מסעם מזרחה לארץ ישראל.

ירושלים הקדומה שכנה, מחוץ לשטחה של העיר העתיקה, והיא הגרעין העירוני, שממנו צמחה העיר בתקופות מאוחרות יותר והתפשטה לגבעות נוספות. הר הבית מהווה מעין כתר על ראשה של העיר הקדומה ומצוי ב"ירכתי צפון". על מדרונה המזרחי נובע מעיינה היחיד של העיר, הגיחון, שאילולי קיומו לא הייתה העיר קיימת. רק הבנת מקומו של הגרעין הקדום מסבירה את חשיבותו הטופוגרפית של הר-הבית המציין את פסגת העיר

עבודה זו תבחן את מעמד ירושלים באסלאם. הבדיקה נערכה באמצעות סקירת מאמרים אקדמיים מבוקרים וספרות רלוונטית.

בהמשך העבודה יוצג פרק הדן בקדושת ירושלים במסורת האסלאמית ובכלל זה יוצגו מסורות, אזכורים מהקוראן, אמירותיו של מוחמד ביחס לירושלים וספרות "שבחי ירושלים".  באמצעות סקירה זו קיים ניסיון להבין את המקורות והגורמים לקדושתה של ירושלים באסלאם.