אוכלוסיית ילדי העובדים הזרים בישראל נוצרה באמצעות שני נתיבים האחד הוא נתיב הכניסה לישראל במעברי גבול מסודרים הנרשמת במשטרת הגבולות והנתיב השני הוא לידה בארץ לעובדים זרים.הקמת המשפחות בקרב העובדים הזרים נבנית באמצעות שני דפוסים עיקרים. דפוס אחד הוא דפוס הגירת השרשרת   (Chain Migration): המהגר הראשון הוא החוליה הראשונה בשרשרת.

סקירה זו מטרתה לבחון את מעמדם המשפטי של ילדי העובדים הזרים בישראל.

תופעת העובדים הזרים בישראל היא חלק מתופעה רחבה יותר, כלל עולמית . מדובר לא רק בהעברת סחורות ממקום למקום אלא גם בהעברת כוח עבודה ממקום למקום על גבי הגלובוס. תופעת המהגרים הזרים בארצות השונות בעולם כמו: גרמניה, צרפת, שוויץ, ארה"ב ותיקה יותר מזו הקיימת בישראל ומטופלת בדרכים שונות.  העסקת עובדים זרים בישראל,  החלה לאחר מלחמת ששת הימים עם כניסתם של העובדים  הפלשתינים מהשטחים לשוק העבודה הישראלי.

רוב העובדים בעלי המשפחות מרוכזים בעיר הגדולה – תל-אביב–יפו וסביבתה. משפחות העובדים הזרים בתל-אביב–יפו מרוכזות בשכונות הדרומיות של העיר, שהן שכונות מצוקה: אזור התחנה המרכזית הישנה והחדשה, שכונת פלורנטין, שכונת התקווה, קריית-שלום, שכונת שפירא ושכונת הארגזים. גם בערים אחרות העובדים הזרים נוטים להתגורר בשכונת מצוקה, שבהן הדיור זול יותר

כל ילד זר המגיע למערכת החינוך, חל עליו  חוק חינוך חובה חינם, אבל החינוך איננו חל , שלא כמו לגבי כול הילדים  הישראלים, על ילדים שאינם מגיעים ביוזמתם למערכת ואיש אינו יוצא לחפש את מאות הילדים אשר משוטים ברחובות או במערכות חינוך אלטרנטיביות. גם הטיפול בילדי המהגרים בתוך בית הספר תלוי בטוב ליבם של המנהלים. משרד החינוך מבצע מדיניות פסיבית , כלומר ילד זר אשר מגיע מיוזמתו למערכת החינוך מתקבל ומקבל טיפול בסיסי.

בפועל ,רוב  מהגרי העבודה בארץ אינם נהנים  מהשירותים החברתיים ובכלל זה שירותי בריאות .

השינוי הראשון, החשוב בתחום זה  היגיע בעקבות  עמותות כמו "רופאים למען זכיות האזרח" ו – " האגודה לזכויות האזרח" אשר הובילו מהלך אשר קבע כי ילדם להורים לא ישראלים, חסרי כל מעמד בישראל יזכו בשירותי בריאות שווים  על פי חוזה בין  משרד הבריאות לקופת חולים מאוחדת.