בישראל, הצבא הוא מוסד חברתי מרכזי, וכוחות ההגנה הישראליים הם מרכזיים בחברה הישראלית. כוחות הגנה אלו כוללים נשים וגברים. מכאן עולה שאלת מעמדן של הנשים בצבא, אך לא ניתן להבין את תפקידי האישה להגנת ישראל מבלי לקחת בחשבון גורמים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים.

על כן העבודה הנוכחית תבחן האם וכיצד תרמה נתיבה בן יהודה לקידום מעמד נשים יהודיות במערך הצבאי והלוחם בתקופת היישוב ?

נתיבה בן-יהודה, אחת הנשים הישראליות הראשונות שהייתה חיילת. נתיבה הצטרפה לפלמ"ח בגיל 19 והוכשרה כמומחית לחבלה ופינוי פצצות. היא גם ליוותה שיירות, פיקדה על יחידת חבלנים והכשירה טירונים. היא נלחמה במלחמת העצמאות ובשנת 1949 עזבה את הצבא ללמוד באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים.

עבודה זו יוצאת מתוך נקודת הנחה כי השוויון בין נשים לגברים בצבא לא התממש עוד בתקופת היישוב, וכי הנשים נותרו מתפקידים שונים בשל אלמנטים מסורתיים בחברה היהודית.

ואכן, ישראל הנה חברה מיליטריסטית בה נשים נותרות בשוליותן, כלומר החברה הישראלית מושתתת על ערכי הצבא, הביטחון שאלו ערכים גבריים ביסודם. נשים נותרות בשוליותן לאור ערכים אלו.

גם הגישה הפטריארכלית מושרשרת בחברה הישראלית ורואה את האישה כאמונה על התפקידים הביתיים. מאפיינים אלו מובילים לאי שוויון בולט בין גברים לנשים, כוחן הכלכלי של הנשים נמוך מגברים, הן מנותבות למקצועות  כמו חינוך, בריאות, קהילה וחברה, מיעוטן פעיל במגזר התעשייתי והן משכרות נמוך מגברים.

הבדיקה תיערך באמצעות חלוקה לשלוש פרקים, כאשר הפרק הראשון יסקור את  גיוס נשים לצה"ל  ולוחמות בפרט – רקע היסטורי, הפרק השני יבחן את  מעמד האישה היהודייה בתקופת היישוב והפרק השלישי יעסוק בלוחמת נתיבה בן יהודה.