בעשור האחרון פותחו מודלים חדשים וחדשניים לניהול משא-ומתן וליישוב סכסוכים בעולם העבודה המודרני. בישראל לעומת זאת התמונה מעט עגומה, שכן במהלך 50 השנים האחרונות נחקקו שני חוקים אשר נועדו להסדיר את מערכת יחסי העבודה הקיבוציים: חוק הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה.

עבודת סמינריון זו בוחנת את המנגנונים ליישוב סכסוכי עבודה.

בישראל, לאורך שנותיה, פרצו שביתות רבות : שביתת עובדי משרד החוץ בינואר 2011, שביתת הפרקליטים ב-2010, שביתת הסגל האקדמי הבכיר ב-2007, שביתת הנמלים ב-2004, שביתת הרופאים הגדולה ב-1983 – אלה כמה מהשביתות הבולטות בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואליהן מצטרפות גם השביתות ה"כמעט קבועות" ברשויות המקומיות, בביטוח הלאומי, בכלל המשק וכיו"ב .

שביתות אלו הן פועל יוצא של סכסוכי עבודה המהווים כל מחלוקת בדבר תנאי שכר, קביעות, או תנאי עבודה. בין אם הם אינדיבידואליים או קולקטיביים, סכסוכי עבודה מתקיימים בין שני הצדדים -עובדים ומעבידים. במסגרת מערכת יחסי עבודה אלו, העובדים דורשים לממש את זכויות העבודה שלהם ולמלא את החובות בבסיס העסקתם. כאמור, סכסוכי עבודה נוצרים עקב הפרות נרחבות של זכויות העובדים .

המנגנון החדשני ליישוב סכסוכי עבודה , כדוגמת הגישור, נמצא אומנם בישראל כבר משנות ה-70, אך המקרים בהם נעשה בו שימוש הנו נדיר ביותר. גם השימוש במנגנון בורות הנו מצומצם בהיקפו. גוף ממלכתי-מרכזי ובולט בתחום יישוב סכסוכי עבודה הנו בית הדין לעבודה .

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון מהם המנגנונים ליישוב סכסוכים בישראל ?

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות ניתוח חקיקה ופסקי דין.   ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי סכסוך עבודה משפטי הוא סכסוך על רקע מימוש זכויות קיימות והיקפו יכול להיות יחידי או רבים, הסכסוך שנוצר מתגלה בתקופת תוקפו של ההסכם, מול סכסוך עבודה כלכלי שהוא למען יצירת זכויות חדשות ושימור זכויות קיימות. קיימים מנגנונים ליישוב סכסוכי עבודה הקיימים מכוח חוק : "חוק יישוב סכסוכי עבודה", תשי"ז 1957 העוסק בתיווך ובוררות בסכסוכי עבודה קיבוציים –כלכליים. "חוק הבוררות", תשכ"ח 1968 העונה על הצרכים של שני הצדדים המסוכסכים להגיע להכרעות מהירות ומחייבות שלא דרך מערכת המשפט ו- "חוק בית הדין לעבודה", תשכ"ט 1969, שמקנה לבתי דין סמכויות בתחום יחסי העבודה בסכסוכים משפטיים אישיים (סכסוך היחיד) וקיבוציים (סכסוך ארגוני).