עברית סטנדרטית, כפי שפותחה על ידי אליעזר בן יהודה, התבססה על איות והגייה עברית ספרדית. עם זאת, השפה מותאמת לפונולוגיה העברית האשכנזית במובנים מסוימים. אוצר המילים ששימש את השפה העברית השתנה מצורתו המקורית, עקב החזרתו לתרבויות שונות לאורך הדורות.

עבודה זו בוחנת מהי מידת הזיקה בן שמות מכשירים למקביליהם הפועליים ?

עברית מקראית, היא גם שפה ארכאית של השפה העברית, שפה שמנית כנענית אשר דוברה על ידי בני ישראל באזור המכונה ישראל, בערך ממערב לנהר הירדן וממזרח לים התיכון. העברית התנ"כית התפתחה בסופו של דבר למשנה העברית, שנאמרה עד המאה השנייה לספירה.

המקרא מעיד על התנ"ך העברי, אוסף טקסטים יהודיים דתיים והיסטוריים, המשקף שלבים שונים של השפה העברית. יש גם כמה ראיות לשינויים דיאלקטיים אזוריים, כולל הבדלים בין העברית המקראית כפי שנדונה בממלכה הצפונית של ישראל ובממלכת יהודה הדרומית. מורפולוגיה עברית מודרנית (היווצרות, מבנה וקשר בין מילים בלשון) היא ביסודה מקראית. השפה העברית המודרנית הינה המשכה של השפה המקראית: אימוץ של צליל שלא היה בעבר, יצירת משקל או מבנה תחבירי. מילים רבות שהיו קיימות בתקופת המקרא חודשו.

כלומר, המילים היו קיימות בעבר אבל שימושיהם שונים בלשון ימינו. העברית המודרנית שמרה גם על המורפולוגיה של אבותיה הקלאסיים. כאשר, כל הפעלים ורוב שמות העצם נוצרו על-ידי התקנים השמיים הקלאסיים ודפוסים קלאסיים משמשים לעתים קרובות ליצירת שמות תואר. העברית המודרנית הצליחה בכך להרחיב את אוצר המילים שלה באופן יעיל

עבודה זו בוחנת מהי מידת הזיקה בן שמות מכשירים למקביליהם הפועליים.

הבדיקה נערכה באמצעות ניתוח תיאורי כמותי של משקל שמות מכשיר.