התרמילאות (back-packing) היא תופעה מתעצמת בעולם המערבי ב-20 השנה האחרונות. התחזקות המטבע הישראלי ורמת החיים כאן, יחסית למדינות מתפתחות, אפשרו גם לצעירים ישראלים לעלות על המטוס לאחר תקופת עבודה בארץ, להעמיס את התרמיל על גבם ולצאת לתקופות ממושכות בעולמות שונים.

עבודת סמינריון זו בוחנת את מידת הזיקה לדת ולמסורת היהודית במהלך הטיול התרמילאי בקרב חילוניים.

תופעת הצעירים היוצאים לטיול ממושך בתקופה שלאחר השחרור מהצבא, הנה תופעה ייחודית לחברה הישראלית, שהעניקה לה את הכינוי "תרמילאים". חלקם, רואים את הטיול הגדול כהמשך ישיר של השירות הצבאי ואחרים רואים בו מרד במסלול הקבוע של בית ספר-צבא-אוניברסיטה- חתונה-עבודה-ילדים.

נוספים רואים בו, שלב נוסף במסלול החיים הישראלי הממוסד כמו השלבים האחרים. מתוך כלל התרמילאים הישראלים תופסים הנוסעים להודו מקום נכבד: הודו מנפקת כ-30,000 אשרות כניסה לישראלים בשנה, כשחלק הארי מתוכן לצעירים. כמו מסיבות הטראנס, גם הודו מציעה חוויה שונה מאוד למטייל הישראלי, וכמו המסיבות כך גם החזרה הרגשית מן הטיול נמשכת תקופה ארוכה לאחר החזרה הפיזית.

במסגרת העבודה הנוכחית נבדקת התופעה שבה תרמילאים חילוניים משתתפים באירועים דתיים-יהודיים (ערבי שישי, ערבי חג) והאם ההשתתפות באירועים דתיים-יהודיים נובעת מהתקרבות לדת או ממניעים אחרים כגון: הצורך בתחושת שייכות, משפחתיות וכדומה.

בכדי לבדוק תופעה זו, קיימת התייחסות לתרמילאות כסוג של תיירות ובדיקה של הקשר בין דת לתרמילאות.

שאלת המחקר-האם ההשתתפות באירועים דתיים-יהודיים נובעת מהתקרבות לדת או ממניעים אחרים כגון: הצורך בתחושת שייכות, משפחתיות וכדומה.

לצורך בדיקה השאלה המחקרית נעשה שימוש בשיטת מחקר איכותנית, כאשר במסגרתה רואיינו 11 נחקרים אשר ערכו טיול תרמילאים במזרח. נתוני הראיון נותחו על פי קטגוריות שנקבעו מראש.

השערות המחקר טענו כי מטיילים יתקרבו לדת מאחר וירצו להרגיש תחושת שייכות בעודם רחוקים מביתם ונמצאים בארץ זרה וכי מטיילים יראו בדת ובמסורת היהודית מפגש חברתי ולאו דווקא דתי.