השינוי האידיאולוגי בתפיסת הכלכלה בסוף המאה ה- 20, המעבר לכלכלת שוק הביא לשינוי גם בתחום יחסי העבודה, דהיינו ביטול הקשר הקיבוצי . בעבר עיקר יחסי העבודה הקיבוציים בישראל התרכזו ברמה הכלל-ארצית והענפי, אך במהלך שנות התשעים חל תהליך של ביזור ביחסי העבודה, אשר הביא לעליית החשיבות של המשא ומתן המפעלי ומעבר לחוזים אישיים .

סקירת ספרות אשר עניינה בבחינת  מהותו של ההסכם הקיבוצי בדיני העבודה.

חוק הסכמים קיבוציים העניק מעמד מיוחד לארגון המעבידים, בדומה למעמד שהוענק לארגון העובדים. מעמד זה מאפשר לארגונים להעניק ולשלול זכויות מחבריהם.

יחסי עבודה קיבוציים יוצרים קירבה מיוחדת המחייבת את שני הצדדים – הן במישור המשפטי והן במישור יחסי העבודה – לנהוג האחד כלפי משנהו בדרך מקובלת ובתום לב.

המשא-ומתן הקיבוצי כמנגנון ליצירת הסכמי עבודה קיבוציים, אומנם נולד עוד לפני הקמת המדינה, אך עם השנים החל שוק העבודה בישראל לעבור מהסכמים קיבוציים לחוזים אישיים. כמו תהליך הירידה בהיקף ההתארגנות, גם הירידה בתחולת ההסכמים הקיבוציים התרחשה במהירות, מתחולה על 85%  מהשכירים בישראל בתחילת שנות השמונים עד לתחולה על 56% בלבד מהעובדים בשנת  2000.

מגמת האינדיבידואליזציה של משפט העבודה באה לידי ביטוי, במעבר לחוזים אישיים, ובחקיקה שמאפשרת העסקת עובדים בתבניות שאינן נתפשות במערכת היחסים הקיבוצית. הדוגמא הבולטת לכך היא ההכרה בהעסקת עובדים על ידי קבלני כוח-אדם.