במחצית השנייה של המאה ה-19 החל החינוך המיני לתת את אותותיו במדינות מערביות. הסיבות לכך היו המודרניזציה, התעשייה והמעבר מהכפר לעיר אשר הגבירו את מגמת החילון.

סקירת ספרות זו בוחנת את המדיניות, גישות ועקרונות בתחום החינוך המיני והחינוך לחיי המשפחה בקרב מתבגרים בעלי צרכים מיוחדים.

בהתאם לגישה הסוציולוגית חינוך מיני, מטרתו להקנות מידות, עמדות, חשיבה, התנהגות והרגלים בכל הקשור למין ומניות. גישה אחרת היא הגישה של אנשי מדעי החיים הרואים במין נושא ביולוגי המציין חלוקה לזכר ונקבה.

החינוך המיני בבתי- ספר מופקד בידי משרד החינוך באמצעות היחידה לחינוך למיניות זוגיות וחיי משפחה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי.  כמו כן, גם משרד הבריאות מעורב בנושא, באמצעות היחידה לקידום בריאות והאגודה לבריאות הציבור, שמוסרים לתלמידים מידע בנושא התפתחות ומיניות

בבתי- הספר בחינוך הממלכתי ניתן חינוך מיני בתוכנית "כישורי חיים " ובמסגרת התכנית מועברים שיעורים בנושא התמודדות עם אלימות,  אלכוהול, לחץ חברתי, סמים והימורים

תהליך גיבוש הזהות המינית מתחיל כבר בילדות המוקדמת, ומקבל תאוצה כאשר מתפתחים אצל המתבגרים סימני המין המשניים, בתהליך זה תופס דימוי הגוף מקום מרכזי. קצב הגדילה הוא מהיר, על המתבגרים להסתגל לשינויים מהירים אלה, והם עסוקים אז במיוחד במיניותם.

נושא המין בקרב האדם המפגר עמוס במיתוסים רבים בקרב הציבור, בדעות קדומות מוטעות, בחשיבה שיפוטית ושוללת, שלא פעם מוצאת את ביטוייה מעל לדפי העיתונות ובהטלת האשמות בלתי צודקות ובלתי אחראיות, הציבור באופן מוטעה לא יקשר מיניות עם פיגור, ואצל הרואה או השומע תיווצר תגובה שוללת ודוחה, המפגר יצטרך להתחבא בין חדרי חדרים לביטוי מיניותו וכך גם תיראה תוצאתה

התפתחותם המינית והפיזיולוגית של אנשים עם פיגור אינה שונה מכל אדם אחר. המעבר מילדות לבגרות, הכרוך תמיד בקשיים, קשה אף יותר לאדם הלוקה בשכלו. אצל צעירים רבים בעלי ליקויים שכליים יש סימני התבגרות חיצוניים רגילים, אך חסרים להם הכשרים השכליים להתמודד עם דרישות הסביבה ועם רצונם בעצמאות.

עובדי הוראה נכונים לעסוק בחינוך מיני ובחינוך לחיי משפחה  וכן סבורים כי  חשוב היום לקיים שיעורים בנושא החינוך המיני במסגרת בית הספר, ושהעסוק בתחום זה הוא מתפקידם של בית הספר, המחנכים והמורים בו, ולא רק של היועצים החינוכיים.