הבעיות הכרוכות בתהליך ההזדקנות הולכות וגדלות בחברה המודרנית, עם עליית שיעור הקשישים בארצות המתועשות, לרבות בישראל, בקיבוץ ובעיר. הגידול במספר בני הגיל השלישי באוכלוסייה, הוביל לפיתוח אפשרויות פנאי מגוונות התורמות לרווחתם של הזקנים.

סקירה זו דנה באוכלוסיית הקשישים בישראל (בקיבוץ ובעיר) ובמאפייני תרבות הפנאי שלהם. בנוסף, הסקירה עומדת על ההבדלים הכלליים שבין החברה העירונית לבין החברה הקיבוצית ועל הקשר שבין תרבות פנאי ומצב סוציו אקונומי.

מרבית הקשישים בישראל מתגוררים בערים הגדולות, ארבעת היישובים שבהם אחוז הקשישים גבוה הם: גבעתיים, בת-ים רמת גן וחיפה.

המבנה החברתי של הקיבוץ מייחד אותו במשמעויות רבות משאר קבוצות האוכלוסין בחברה הישראלית, אך בדומה להן גם החברה הקיבוצית מזקינה. אוכלוסיית הקשישים בקיבוץ קיימת 75 שנה בקירוב  והיא נשענת על משאבי גידול פנימיים ובראש ובראשונה ממקור הקיבוץ עצמו, כלומר הקיבוץ עצמו תומך באוכלוסיית הקשישים מבחינה כלכלית, חברתית וסוציאלית.

החברה הישראלית כוללת לפחות שתי חברות המייצגות במידה מסוימת שתי מערכות תרבותיות – החברה העירונית והחברה הקיבוצית. שתי מערכות תרבותיות אלה נבדלות וקיימים מדדים שונים לבחינת ההבדלים ביניהן. אחד המדדים החשובים שבהם מקובל לעשות שימוש לצורך השוואה בין תרבויות הוא מערכת הערכים האישיים.

אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל מנהלת חיים פעילים, חלקה ממשיך לעבוד כאשר מצב זה בולט במיוחד במקצועות החופשיים, חלקה עוסק בפעילות התנדבותית וכן חלקה אף ממשיך בלימודים, כאשר באוניברסיטאות השונות פיתחו תכניות מיוחדות לגיל השלישי.

קשישי הקיבוץ ממעטים לעסוק בפעילויות פנאי. ממצאים אלו אודות פעילות הפנאי של קשישי הקיבוץ והעיר גם יחד תמוהים כאשר נתונים מקדימים על פעילות הפנאי של אוכלוסיית הקשישים ככלל מלמדים על פעילות פנאי ענפה.