התקשורת מרבה להציג באור חיובי כל קבוצה המעצימה את האתוס הציוני רחוקה  מהדימוי של היהודי הגלותי. קבוצות המייצגות את היהודי החדש , את הצבר, המרדן, החסון, השזוף, זוכה למרחב תקשורתי.

סקירת הספרות הנוכחית בוחנת את יצוג הדתיים-החרדיים בתקשורת הישראלית כחלק מהחברה הישראלית.

גישת המרחב הציבורי על פי  האברמאס גורסת כי מרחב ציבורי הוא המקום בו מתנהל דיון באופן המיצג את הרצון הכללי. על המרחב הציבורי להיות נגיש לכלל הציבור ושוויוני. המשתתפים במרחב הציבורי, מהווים גוף מבקר ובלתי תלוי ולכן  חיוני לקיומה של דמוקרטיה.

למרחב הציבורי ביטוי בתקשורת, כאשר נוצר  מרחב ציבורי מדומה, כאשר הצבור נתון לתכנים מסוימים שלא תחת שליטתו. קיימת הצגה שיטתית של תכנים המיצגים לכאורה את הציבור.

החברה החרדית היא קבוצת מיעוט בחברה הישראלית, אשר מבחינה אידיאולוגית רואה עצמה כתרבות מובחנת ומנוגדת לחברה הסובבת אותה, ניגוד המתבטא באורח חיים ייחודי לה, בלבוש אופייני לחבריה, במוסדותיה השונים, במערכת החינוך הנפרדת שלה ובתפיסתה את החיים המצויים, הראויים והאידיאליים. באופן טבעי החברה החרדית מעוררת סקרנות, תמיהה וחוסר הבנה בחברת הרוב, וזוכה ליחס אמביוולנטי של קרבה וריחוק, אהבה ושנאה, הערכה וזלזול

חוקרי התקשורת הצביעו על תיאורים שליליים של מיעוטים אתניים , שקועים בהכללות בלתי מבוססות כאשר הם מוצגים כסרסורים, בני נוער חסרי בית, או סוחרי סמים.

בחינת ייצוג החרדי בקולנוע מלמד כי היהודי החרדי נדחק לשולים והוצג בצורה שלילית או מגוחכת. דוגמה לכך ניתן לראות בסרט "גבעת 24 אינה עונה"

אשר במסגרתו הוצג רב (דמות דתית-חרדית), כדמות סטריאוטיפית, המדקלמת רעיונות ופסוקים. החרדי מוצג כשמרני, מסורתי ולא מתקדם.