הקולנוע הישראלי העלילתי כמעט ולא עוסק בשואה אלא מתמקד במפגש בין הישראלים לניצולי השואה. הקולנוע הישראלי העוסק בנשים ניצולות שואה, מציג נשים שאולצו לעסוק בזנות, נשים המפגינות התנהגות מינית בוטה, משמשות כאובייקט מיני,  נשים לא יציבות נפשית וחולות נפש, נשים המוצבות במרחב הביתי, נשים שאינן מסוגלות לתפקד מבחינה חברתית.

עבודת סמינריון הבוחנת את ייצוג ניצולות שואה בקולנוע הישראלי בשנות ה-2000.

התמודדות הנשים, הניצולות במרחב הישראלי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה רצופת קשיים, שכן ניצולי השואה היוו את אחת מקבוצות ה"אחרים" אשר לעומתם, ובאמצעותם, הוגדרה הזהות הישראלית ההגמונית

בישראל, ניצולות שואה ניסו להתמודד עם טראומת השואה באמצעות הקמת משפחות, חיזוק הזהות היהודית ותחושת השייכות.

הדמויות הנשיות ככלל וניצולות השואה בפרט מוצגות בסרטים אלו באופן בעייתי: הדימוי הזנותי, דימויה של האישה כאובייקט מיני שריר וקיים בכל מקום ובכל מצב או סיטואציה וקיים קושי למצוא קבלה, חמלה או כבוד לעברה הטראומטי של ניצולת השואה, היא עדיין נותרה במשבצת האישה המופקרת המשתמשת במיניותה.

החל משנות הארבעים ועד שלהי שנות השישים היה קולנוע ציוני מגויס.  הנשים ניצולות שואה ייצגו בקולנוע העברי של שנות הארבעים והחמישים נשים בעולם גברי  ולכן מוקמו בתחתית הסולם ההיררכי החברתי  ובנוסף הודגשו ההיבטים המיניים והאימהיים שתוארו כפגומים.  

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון את ייצוג ניצולות שואה בקולנוע העלילתי הישראלי בסרטים– קדמה/ עמוס גיתאי/ 2002, אביב 41/ אורי ברבש/ 2008 ו-פעם הייתי/אבי נשר/ 2010.

הדמויות הנשיות ככלל וניצולות השואה בפרט מוצגות בסרטים אלו באופן בעייתי: הדימוי הזנותי, דימויה של האישה כאובייקט מיני שריר וקיים בכל מקום ובכל מצב או סיטואציה וקיים קושי למצוא קבלה, חמלה או כבוד לעברה הטראומטי של ניצולת השואה, היא עדיין נותרה במשבצת האישה המופקרת המשתמשת במיניותה.