סקירה זו עניינה בייצוג הגיי בקולנוע הישראלי.
עם הקמת המדינה, הקולנוע הישראלי הופך למערכת תעמולה ציונית אשר עוצבה על-ידי האידאולוגיה הציונית. בהתאם לכך, בסרטי הקולנוע התמקדו עד לאמצע-סוף שנות השישים בגיבורים ישראליים "אמיתיים": גברים, קיבוצניקים וחיילים, לעתים קרובות בתוך ההקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו כן, חלק גדול מן הסרטים הישראליים באותם שנים עסק בדמות הלוחם ובאיש הצבא, כך למשל בסרט "גבעה 24 אינה עונה", כאשר נבחנת דמותו של הפייטר הישראלי העשוי ללא חת, וכן הדינמיקה של הידידות הגברית כערך עליון במארג הציונות. הסרט עוקב אחר לוחמים שנשלחו להשתלט על גבעה 24. בדרכם לפעולה נוצרים שלושה סיפורים אודות הלוחמים: סיפורו של צעיר אירי ששירת במשטרת המנדט בתפקידי מעקב אחר ארגוני המחתרת, אשר מתאהב בנערה ישראלית חברת אחד הארגונים ומחליט להילחם לצד היהודים. הלוחם השני הנו תייר אמריקאי שנקלע לעיר העתיקה ומתגייס להגנתה. הלוחם השלישי הנו צבר ישראלי הנפגש עם קצין נאצי פצוע, והמפגש ביניהם מעלה רגשות יהודיים מחד ועמדות אנטישמיות מאידך. בסיום הסרט משקיפי האו"ם מוצאים שלושה לוחמים ולוחמת הרוגים. בידה הקפוצה של ההרוגה נמצא דגל ישראל, ועל כן מכריזים המשקיפים כי הגבעה שייכת לישראל.