בין השנים 1939 – 1947 התפתח המפעל ההתיישבותי בעמק החולה, בתקופה ההיא היו גם יישובים ערביים, כלומר הוקמו עשרה קיבוצים ושלושה מושבים בצד 23 כפרים ערביים

סקירת ספרות זו דנה  ביחסי ערבים – יהודים בתקופה שקדמה לקום המדינה (שנות ה-30—40), תקופת הממשל הבריטי, מבחינה חברתית, עסקית ולאומית. הסקירה מתארת את יחסי ערבים- יהודים תוך התייחסות ליחסים החברתיים והמסחריים ביניהם, כלומר, כיצד באו לידי ביטוי יחסי ערבים –יהודים בגליל העליון בשנות ה-30 -40 מזווית יהודית ?

בין השנים 1939 – 1947 התפתח המפעל ההתיישבותי בעמק החולה, בתקופה ההיא היו גם יישובים ערביים, כלומר הוקמו עשרה קיבוצים ושלושה מושבים בצד 23 כפרים ערביים

האזור זכה להתעניינות יישובית  בשל השאיפה לגאול חבל ארץ זה, לחדש את המסורת היהודית הקדומה באזור ובשל העובדה כי הגליל העליון היה בעל פוטנציאל חקלאי

היישובים היהודים קמו על קרקעות כפרים ערביים אשר מכרו להם את אותם הקרקעות, ובמקביל הכפרים הערבים המשיכו להתקיים

המרד החל בשביתה כללית, מלווה בפגיעה ביהודים ובאנגלים. המרד הערבי היה הגל  החמישי בסדרה של התנגשויות בין-עדתיות שיזמו הערבים. האלימות הופנתה תחילה נגד התגברות העלייה וחידוש  התיישבות היהודית ובהמשך היא כוונה כלפי השלטון הבריטי. מרד 1936 ותוצאותיו הפך את שליטי ארצות ערב השכנות לשותפי ההנהגה המקומית בקביעת התנהגותם הפוליטית וממילא גם בקביעת עתידם וגורלם של הפלשתינאים, ובסופו נהיו המחליטים הבלעדיים כמעט.

עם פרוץ המאורעות, נערך היישוב היהודי להתגוננות. במקביל ההנהגה היהודית דרבנה את תנופת ההתיישבות והפכה אותה למקפת נגד. הקרן הקיימת הייתה מוכנה לצרכם הדחופים והצליחה לגאול שטחים בתקופת המרד הערבי וכן להציעם להתיישבות מידית. הגליל העליון עמד בראש סדר העדיפויות (דפנה, דן ושדה נחמיה)

ביום הכרזת העצמאות על הקמתו של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, גייסו ערביי הארץ את מדינות ערב במטרה לסכל את הקמתה של המדינה היהודית, אך נחלו מכה קשה מידי היהודים אשר גילו יכולת ארגון גבוהה, תושייה ונחישות.

היישוב היהודי בעמק החולה התמודד בפרוץ מלחמת העצמאות עם הערבים המקומיים, סוריה ולבנון.  הערבים המקומיים מחד היו מעוניינים לשמור על יחסי שכנות טובים עם היהודים, אך התעמולה הערבית שינתה את העדפתם.