מסכת היחסים החשאית בין ישראל לאיראן אשר נמשכה 25 שנה, נקטעה עם עלייתו של המשטר הפונדמטליסטי בראשות איתאללה חומייני בשנת 1979. ההכרה האיראנית בישראל היתה אומנם דה-פקטו–הכרה עובדתית בעלת משמעות מעשית, ואכן המשמעות המעשית היתה רחבה ועמוקה, כשרמת השת"פ בין המדינות גלש לתחומים רבים ונמשך כשלושים שנה.

עבודת סמינריון זו בוחנת את יחסי ישראל-איראן 1949-1979- אינטרסים, יעדים ודרכי מימושם.

הסיבה לחשאיות היחסים בין ישראל לאיראן בין השנים 1949-1979, היתה למנוע ככל האפשר תגובות חריפות וקיצוניות מצד המדינות הערביות במזה"ת הסובבות את ישראל והשכנות לאיראן, ונטרול הלחץ הערבי לניתוק יחסים אלה.

בתקופה הנדונה (1949–1979), היה נתק מוחלט ויריבות מתמדת בין ישראל לרוב מדינות ערביות ואסלאמיות, אך בין איראן לבין ישראל, נוצרה מערכת יחסים הדוקה, תוך קיום מסחר הדדי. הסיבות לידידות ולשיתוף פעולה מפתיע זה נבע מאינטרסים רבים אשר מהווים מוקד עבודה זו.

שאלת המחקר: מה היו מאפייני האינטרסים והיעדים של ישראל ואיראן בשנים 1949-1979 וכיצד באו לידי מימוש?

השערת המחקר: יימצא כי מאפייני האינטרסים והיעדים של ישראל ואיראן בשנים 1949-1979 באו לידי מימוש בקרב שתי המדינות: ישראל ואיראן.

שיטת המחקר: הנה איכותית: ניתוח חקר איכותני+ חקר אירועים, במסגרתה נעשה שימוש בספרים הבוחנים והמנתחים את האינטרסים של איראן וישראל שהביאו לקיום קשרים ביניהן, את ההשפעות הסביבתיות מצד מדינות מזה"ת וכן את השקפת והשפעת המעצמות על יחסים אלה.

• המקורות העיקריים במסגרת העבודה הם ספריו של דוד מנשרי ושמואל שגב.
• המקורות המשניים בהם נעשה שימוש כללו ספרות היסטורית ומחקרית בנושא איראן וישראל.