הקשר בין מידת מעורבות הורית בחינוך ילדיהם לבין תפקודם של הילדים נבחן מחקרית פעמים רבות. מחקרים רבים מראים שההתמודדות עם בעיות התנהגות ואלימות אצל ילדים לא צלחה כאשר המבוגרים נקטו הסברים, חיזוקים חיוביים, לימוד דרכים לפתרון בעיות והגברת האמפטיה וההבנה. מכאן שסגנונות הורות שונים משפיעים בצורה שונה על אופיים והתנהגותם של ילדים.

סקירה זו לעבודה אשר בוחנת את הקשר בין סגנון ההורות של האם לבעיות התנהגות של המתבגר/ת.

הורות נחשבת על ידי רבים כאחד מביטויי המימוש העצמי של האדם. בכל אחד משלבי התפתחותם של הילדים עומדים ההורים בפני אתגרים שונים, אולם ישנם רבים החשים שהורות לילדים מתבגרים היא משימה קשה במיוחד.

אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות ביותר בגיל ההתבגרות היא תהליך ההיפרדות הרגשית מההורים, תהליך זה מתרחש במקביל להעברת מרכז הכובד של יחסיהם מההורים לחברים בקבוצת הגיל.

מערכת היחסים המשפחתיים בגיל ההתבגרות משתנה לאור החתירה של המתבגר לעצמאות. ההורים והמתבגרים כאחד עוברים תהליך של הגדרה מחדש של מערכת היחסים ביניהם. בתקופה זו מצופה מההורים לעבור מדפוס יחסים שבולטת בו הפעלת סמכות, לדפוס יחסים שיש בו מידה רבה יותר של שיתוף פעולה והדדיות.

אחד הגורמים המשפיעים בצורה משמעותית על אופן האינטראקציה בגיל ההתבגרות הוא איכות הקשרים הרגשיים בין המתבגרים להוריהם בתקופה שקדמה לגיל ההתבגרות.

הגישות המקובלות כיום מדגישות את חשיבות תחושת הביטחון בהתקשרות הרגשית של המתבגרים עם ההורים והשפעתה על יכולתם לאינדיווידואציה ולוויסות עצמי רגשי.

אחד המבחנים המשמעותיים של ההורים היא היכולת להפעיל את סמכותם, כדי להבטיח את היענות המתבגרים לכללים שנקבעו. הפעלת הסמכות אין פירושה השפלת המתבגר או תוקפנות כלפיו, שעלולה להתפרש כאיום על האינדיווידואליות וההערכה העצמית שלו.