עבודת סמינריון העוסקת בבדיקת מערכת היחסים של ארה"ב מצרים בתקופת ממשל קנדי.
הספרות הדנה במהות היחסים האסטרטגיים בין מדינות מעלה את אלמנט העוצמה, אשר הייתה מאז ומתמיד מרכיב ראשון במעלה של עוצמה הלאומית והיא הולכת וצוברת תאוצה במאה ה-20 ביחסים הבינלאומיים ואכן כיום הדיפלומטיה עושה שימוש רב באמצעים כלכליים ועוצמה כלכלית על מנת לזכות בהישגים מדיניים ולכן מדינות עשירות בעלות יתרון רב בתחום זה. על פי הגישה הריאליסטית, עוצמה הנה בעלת משמעות עצומה במעשה הפוליטי, שכן היא זו המנווטת את פעילותן של המדינות בזירה הבינלאומית. העצמה, למעשה מכתיבה אינטרסים בינלאומיים וכי שימוש יעיל בעוצמה עשוי לתרום רבות להצלחתה של מדינה ביחסיה הבין –לאומיים. שימוש יעיל משמעותו, שימור העוצמה, הגברת העוצמה וחיזוקה והוכחת העוצמה והפגנתה. במהלך שנות ה-50 וה-60 החלה מבססת ארצות-הברית את עליונותה במזרח התיכון.
הבסיס האסטרטגי של היחסים בין ארה"ב למצריים מעלה שאלות שונות הנוגעות לסיבות של ארצות הברית לסייע לכינון מודרניזציה של הצבא המצרי ולמכור נשק מודרני, מדוע הממשל האמריקני מעניק סיוע צבאי למצרים, מה הם היתרונות של מערכת צבאית הדוקה בין ארה"ב למצרים
מבוא
המלחמה הקרה
עליית נאצר לשלטון במצריים וביסוס מעמדו במצרים ובעולם הערבי
הראייה האסטרטגית של קנדי
יחסי ארה"ב מצרים בתקופת ממשל קנדי
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה