שיעורם של אנשים עם מוגבלות, המעורבים בהליכים פליליים, גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה וכי המערכת המשפטית אינה ערוכה לחקירתם, כאשר חשודים עם מוגבלות נחקרים בדרך שאינה מותאמת לצורכיהם, ולא פעם מחלצים מהם הודאות שווא בשל חקירה שאינה מותאמת ליכולתם הקוגניטיבית, השפתית או הרגשית.

סקירה זו עוסקת בנושא זכות השתיקה והחיסיון מפני הפללה עצמית בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית.

לעיתים אנשים עם מוגבלות שותפים למעשה פלילי אף מבלי להבין את הפסול שבו. כמו כן, רגשות ודחפים, שמפאת העדר טיפול ראוי אינם מנותבים בצורה תקינה, עלולים להוביל לשותפות בעבירות אלימות או מין. למשטרה ולבתי המשפט קיים קושי גדול לחקור אנשים עם מוגבלות, שיש להם ליקוי בתקשורת על רקע מוגבלות שכלית. הקשיים המתוארים לעיל מחייבים, ליווי של אדם מוכר, העדה בלשכתו של השופט ללא הלבוש הפורמאלי / העדה שלא בפני הנאשם, עד מומחה (למשל רופא), שיסביר את התוצאות הנגזרות מאותה מוגבלות וינחה את השופט והפרקליטים כיצד לחקור את האדם עם המוגבלות ועוד. התאמות אלו חיוניות לעריכת משפט הוגן וכי התאמות אלו ואחרות מופיעות בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית) התשס"ו-2005, אשר נכנס לתוקפו בחודש דצמבר 2006.
סיוע נוסף עשוי להימצא גם בזכות השתיקה, כאשר במשפט בן ימינו, לעתים האדם, בין אם עד, בין אם בעל דין, זכאי לשמור על "זכות השתיקה" , לשתוק בשעת חקירתו או להימנע מלהעיד . זכות השתיקה של נאשם מעוגנת בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, הקובע שנאשם רשאי "להימנע מלהעיד" ושעל בית המשפט להסביר לו שלפי סעיף 162 לחוק, כי הימנעות זו עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה ולשמש סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע.