הזכות להתאגד כוללת את הזכות להתארגן, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי וכן את חופש השביתה.

עבודת סמינריון זו בוחנת את זכות ההתאגדות כזכות יסוד דמוקרטית- מהותה, הגבלותיה והשלכותיה.

זכות ההתאגדות אינה מעוגנת בישראל בחקיקת יסוד, אך היא הוכרה כזכות אדם הלכתית. דהיינו, על אף שזכות ההתאגדות לא נחקקה כזכות יסוד הרי שפסיקות בתי המשפט הכירו בה כזכות יסוד במשפט הישראלי וכזכות הראויה להגנה.

בחוקי עבודה אחדים נעשה שימוש במושג ארגון עובדים, אך אין הוא מוגדר אף באחד מהם.

בהעדר חוק המסדיר את פעולתם של ארגוני עובדים ומעבידים, קובעת הפסיקה את משמעותם של מונחים אלה תוך היזקקות לעקרונות משפט העבודה הקיבוצי, למהותם ולמטרתם של החוקים העומדים ליישום ולמשמעותם של המונחים בהקשרם ליחסי העבודה הקיבוציים.

מאפייניו של ארגון עובדים נקבעו, בנסיבות אלה, בפסקי דין המתייחסים לחוקים שבהם נעשה שימוש במושג זה.
על פי משפט העבודה הבינלאומי המחייב את ישראל, מובטח לעובדים החופש להתאגד. וכפועל יוצא מכך-הזכות למשא ומתן קיבוצי. בנוסף לכך, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים להתארגן, קרי, להקים ארגון עובדים ומעבידים. כאשר אחד מיסודות חופש ההתאגדות הוא זכותו של הארגון לקבוע את חוקתו בכפוף לדיני המדינה.

שאלת המחקר: כיצד באה לידי ביטוי זכות ההתאגדות כזכות יסוד דמוקרטית בישראל?

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות ניתוח חקיקה ופסקי דין.