בשנים האחרונות חלו שינויים רבים במדיניות משרד החינוך בנושא הוראת לימודי ההיסטוריה בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות. השינויים נבעו מאימוץ עקרונות "האופק הפדגוגי החדש" אשר שם דגש על הוראת הנושאים הלימודיים, תוך כדי הטמעת מיומנויות למידה וכישורי חשיבה גבוהים המהווים את התשתית ללמידה משמעותית של המקצוע.

עבודת סמינריון זו עוסקת בהתאמת מודל לניתוח תכנית לימוד בהיסטוריה- המודל של בן פרץ לעומת המודל של אדן.

בן פרץ הצביעה על כל שערכה האמיתי של תכנית הלימודים טמון ביכולתה להוות בסיס להתאמה, לחידוש ולשינוי, ככלי בידי המורה העומד מול צרכי כיתתו. ובכן, ניתוח על פי המודל של בן פרץ העלה כי התכנית מספקת לתלמיד כלים שונים אשר בהם יעשה שימוש בעתיד, כגון יכולת לעשות שימוש בידע במצבים שונים, מעצימה יכולת מיון והשוואה בין פריטים שונים , יכולת איור ואיסוף מידע ממקורות, יכולת הבחנה בין עיקר לטפל, השתתפות פעילה בדיון, הערכת מידע, קבלת החלטות , יכולת ביקורת ועוד.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון את תכנית הלימודים בהיסטוריה על פי אדן (1991) ובן פרץ (1995) ולבדוק מהם היתרונות ומהם החסרונות של כל מודל, ואיזה מודל מתאים ביותר לניתוח תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה.

לצורך בדיקת הסוגיה נערך ניתוח בהתאם לשני המודלים ומתוך כך עולה כי ניתוח התכנית על ידי שני המודלים מעלה מסקנות שונות הנובעות מהשוני הקיים בין שני המודלים.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי שני המודלים מתאימים לניתוח תכנית הלימודים בהיסטוריה, כאשר היתרונות של מודל אחר הם חסרונותיו של האחר ולכן שילוב של שני המודלים יהווה ניתוח נכון ויעיל של תכנית הלימודים החדשה בהיסטוריה.