ב- 25 ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, בה צבא צפון קוריאה, בסיוע חיילים מסין הקומוניסטית ונשק מברית המועצות, פלש לדרום קוריאה והשתלט על מרבית שטחיה.

סקירה זו עוסקת בבחינת השפעתה של סין על איחודן או פיצולן של קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית, במהלך המלחמה הקרה ולאחריה. 

ב-27 ביולי 1953 נחתם הסכם הפסקת אש אשר הביא את המלחמה לסיומה. שתי המדינות היו הרוסות, מיליוני בני אדם נותרו מחוסרי בית, פליטים במדינתם.

חלק מגורמי הרקע במסגרת המאבק היו בין ברית המועצות לארצות הברית וכי פיצולה של קוריאה לשתי מדינות נפרדות היווה את אחד השרידים של המלחמה הקרה, כאשר חלוקתה הלאומית של קוריאה נשארה עניין עיקרי בפוליטיקה המזרח אסייתית.

ייתכן שאלמלא שימשו הקוריאנים ככלי ביד המעצמות לביסוס השפעתן בעולם, היו היחסים בין שני חלקי העם ניתנים לגישור, אולם השתתפות חיילי הדרום עם האמריקנים במלחמה נגד חיילי הצפון שנסתייעו בסינים, הביאה למשבר עמוק בינם לבין אחיהם שבצפון.

העוצמה הכלכלית של דרום קוריאה והיציבות הפוליטית בפיונגיאנג (בירת צפון קוריאה) מהווים תנאים טובים לאיחוד שתי הקוריאות, אך הכוחות החיצוניים העיקריים, במיוחד ארצות הברית וסין, עדיין בעלי תפקיד מכריע בנושא האיחוד המחודש ומכאן חשיבות הבנתה של המדיניות הסינית כלפי איחוד הקוריאות.

הסקירה מציגה את ההיסטוריה של יחסי המדינות (סין והקוריאות), תהליך התפתחותה של מדיניות החוץ הסינית, מלחמת קוריאה והאינטרס הסיני וכן מודלים אפשריים לאיחוד והעמדה הסינית לגביהם.