מנקודת מבט פסיכולוגית, הערצה היא מנגנון של פיצוי חסך הנובע מאי מסגרות תמיכה מסורתיות. החסך הזה גורם לצעירים לחוש פגיעים, נוחים לפיתוי בידי תקשורת ההמונים וגורמים לנוער להיות בעל נטייה לפנטזיות לדמויות פופולריות.

הסקירה הנוכחית בוחנת את השפעת התקשורת על אהדה ושייכות לקבוצה בקרב ילדים ובני נוער.

נקודת המוצא להתבוננות בתקשורת כתרבות היא, שתוצרי הרדיו והטלוויזיה (כמו גם תוצרי האינטרנט, קלטות הווידיאו וכד') הם טקסטים הכוללים בתוכם מרכיבים שונים המשפיעים על אורח החיים של הצופים, כמו גם את ימי החג ואת הרגעים ההיסטוריים.

התקשורת מייצרת מפות שבאמצעותן ניתן לנווט ולמצוא את הדרך.  אנשי התקשורת מייצרים מפות בהתאם למפות שהם נולדו לתוכן.  המפה היא התפיסה שלנו את המציאות שבה אנו חיים.

על פי תיאוריית ההבניה החברתית של המציאות, המציאות בנויה מבחינה חברתית על ידי התקשורת והיא מציגה ידע, זהות, ומציאות חברתית. כלומר, לתקשורת השפעה  עצומה על הפרט בהתאם לתיאוריה של הבניית המציאות המלמדת על תלות הציבור במדיה ועל אופן  הצגת המידע לצופים  ולהשפעתו המוחלטת על עיצוב דעת הקהל

מידת החשיפה של האדם היא המשפיעה על מידת ההתקשרות המושא היחסים. יחסים אלו הינם ללא מימד ביצוע, אך בני נוער משתמשים ביחסים אלה לבניית האני העצמי שלהם.

בני הנוער העוסקים בבניית זהותם האישית מחפשים צורות שונות של ביטויי אופנה, ביגוד, מוזיקה וסגנון לעיצוב ה"אני". נקודה נוספת של דוידסון היא שהערצה היא בעלת קשר ישיר למעמד, קבוצות גיל, גזע ואף מגדר.

קבוצת שייכות הנה כוח המאפשר לאנשים להצטרף לקבוצה כדי ליצור כוח יצירתי, גמיש ובעל חוזקות.  בני אדם נולדים תלויים בסביבתם  על מנת לשרוד ולשגשג, כל פרט זקוק לתמיכה מתמדת של בני אדם אחרים ותלות הדדית עם המשפחה, הקהילה, והתרבות.