הצורה הפשוטה המוכרת של שינוי הנה תנועה, הווה אומר שינוי מצב. התנועה עצמה נתונה לשינוי באמצעות תאוצה או האטה וזהו למעשה השינוי של השינוי  או מטא שינוי כלומר שינוי על במצב.

סקירת ספרות זו בוחנת השפעת הערכה העצמית של המטופל על תהליך הבנת הטיפול ורצונו בשינוי התנהגותי.

תגובותיו של אדם לשינוי נעות על רצף שקצהו האחד התלהבות והתגייסות למימוש השינוי, במרכזו אדישות או חוסר עניין ובקוטבו האחר התנגדות, מחאה ופעילות אקטיבית נגד השינוי ולמען השבת המצב לקדמותו. התנגדות לשינוי היא רגש , עמדה או פעולה (או שילוב שלהם) המבטאים אי הסכמה, אי שביעות רצון או חוסר נכונות לקבל את השינוי.

האדם הנו יצור המסוגל להשתנות, בהתאם לרצונו ולהחלטותיו אך לשם כך על האדם להיות מודע לבעיה, להבין אותה  להכיר בה ולהאמין שהיא ניתנת לפתרון. מודעות זו מתרחשת באמצעות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי.

הפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית ככלל הינה שיטת הטיפול המטפלת בפרטים בעלי הערכה עצמית נמוכה. הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית מניחה שהמציאות נתפסת ע"י האדם על פי הפירוש והמשמעות שהפרט נותן לה.

הערכה עצמית- מתייחסת להערכות חיוביות או שליליות שלנו את עצמנו. הרגשת ערך עצמי לעומת הערכה העצמית אינה תכונה קבועה בסלע, היא משתנה בהתאם להצלחות והכישלונות שלנו.

הערכה העצמית של הפרט משקפת את הדימוי העצמי של הפרט כלפי עצמו, דימוי עצמי נקבע לרוב על פי הצלחות הפרט בשטחי חיים כגון: עבודה, זוגיות, קשרי חברות ועוד.

משתנה הערכה עצמית שונה מאדם לאדם ותלוי משתנים שונים וביניהם משתנים דמוגראפיים כגון: מין , גיל, הכנסה, השכלה, מוצא, מקצוע, שיוך תרבותי וכדומה. הספרות המחקרית דנה רבות בקשרי שבין הערכתו העצמית של הפרט לבין פרטיו הדמוגראפיים.

הנכונות לפנות לטיפול או לבקשת עזרה מקצועית בעת מצוקה זו או אחרת תלויים משתנים רבים ואחד מהם הוא משתנה,  הערכה עצמית. היות והמחקר הנוכחי דן בהערכתו העצמית של המטופל והשפעותיה על תוצרי הטיפול ( שינו התנהגותי/ תובנה ).