משך שנים אופי המדינה היה נתון ברור ומובן מאליו עבור רוב רובו של הציבור הישראלי עד שאי שם בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים החלה להישמע טענה בציבור, לפיה קיימת סתירה בין היהדות לבין הדמוקרטיה ואכן בשנים האחרונות הולכים ומתגלים בחברה הישראלית מתחים רבים בשאלות של דת ומדינה, קודש וחול, מדינת חוק ו/או מדינת הלכה והדמוקרטיה נתפסת כזהות חילונית חלופית ליהדות.

סקירה זו מתמקדת בהשפעת הדת היהודית ומוסדותיה (חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל) על חירויות הפרט, תוך הצגת הערכים והמאפיינים של הדמוקרטיה אל מול אלה של היהדות במדינת ישראל.//ערכי הדת מול ערכי הדמוקרטיה

עיקר הקונפליקט העכשווי בין ערכי הדמוקרטיה לבין ערכי היהדות הוא על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית ועל המרכיב הליברלי הנלווה אליה, שכן הליברליזם מהווה אידיאולוגיה והשקפת עולם המתחרה  על השקפת היהדות.

יחסי דת – מדינה בישראל אינם מעוגנים בחוק כלשהו, אלא בהסכמים שנחתמו בין המפלגות הדתיות למפלגות החילוניות, טרם הקמת המדינה ואשר על פיהם עוצבו קווי ה"סטאטוס קוו", דהיינו ההסכם לשמירת המצב הקיים ביחסי דת – מדינה.

על פי הדת היהודית, המשטר הדמוקרטי חייב להיות מותאם לתורה, כלומר על המוסדות הדמוקרטיים  לא להתעמת עם ההלכה.

במגילת העצמאות הוגדרה מדינת ישראל באופן מפורש כ"מדינה יהודית". הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית באה לידי ביטוי בבחירת סמלים יהודים כסמלי המדינה, פתיחת שערי המדינה לעלייה בלתי מוגבלת של יהודים וכו'.

עיקרון מנחה בדמוקרטיה הליבראלית הוא ההגנה על זכויות האדם. כמו כן, חובותיו של האדם אינן מהוות ערך עצמאי על פי הדמוקרטיה הליבראלית, אלא אמצעי למימוש זכויות. מנגד, היהדות הציונית גורסת כי  האדם איננו יצור הנולד  אך ורק עם זכויות טבעיות, אלא אדם נולד  גם עם חובות, כלומר היא תומכת בהגנה על זכויות האדם, אך דורשת גם התייחסות לחובותיו כערך עצמאי.

המגבלה הדתית המוטלת על ענייני האישות של הפרט מנוגדת לחופש האמונה והמצפון ולדגם הדמוקרטיה הליבראלית. זאת ועוד, אי קיומה של חלופה אזרחית לנישואין הדתיים מהווה חריגה מהנהוג בעולם הליברלי – דמוקרטי. מעבר לכך, האזרח היהודי, על פי החוק, אינו רשאי להינשא עם בני / בנות דתות אחרות אלא אם כן ימירו את דתם.