שלוש ההחלטות העיקריות של החברה הן ההשקעה, מימון והחלטות הדיבידנד. החלטות הדיבידנד חשובות משום שהם יקבעו את התשלום שיקבל בעלי המניות. השאלה הקריטית במדיניות דיבידנד היא האם קיימת מדיניות דיבידנד אופטימלית.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון כיצד בעלי שליטה ומימון משפיעים על מדיניות דיבידנד.

מדיניות חלוקת דיבידנד היא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בתחום ארגוני-מימוני אשר אמור לאזן בין האינטרסים המנוגדים של בעלי מניות ומנהלים. מספר רב של תאוריות ומודלים בחנו מהם הגורמים המשפיעים על מדיניות דיבידנד, סיבות למשלמים דיבידנדים, מגמות דיבידנד והשפעות של תשלומי דיבידנד על ערך חברה.

מדיניות חלוקת דיבידנד מושפעת מהעדפת מס, השפעות לקוחות, תזרים מזומנים חופשי , נזילות ועוד. גם הרמה הצפויה של רווחים עתידיים קובעת עיקרית של דיבידנד, כלומר ההסתברות של תשלום דיבידנד מושפעת מרווחיות, צמיחה הזדמנויות, וגודל, אשר עולה בקנה אחד עם תזרים מזומנים.

בנוסף, נטייה לשלם דיבידנדים, עולה בקנה אחד עם תיאורית מחזור החיים, כלומר הודעת דיבידנד היא איתות על רווחיות; בתקופות של יציבות, לעומת תקופות משבר.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון כיצד בעלי שליטה ומימון משפיעים על מדיניות דיבידנד. הבדיקה כללה נתונים אודות 70 מקרים בהם פורסמה הודעה על חלוקת דיבידנד.

הבדיקה התבצעה באמצעות מודל של רגרסיה לינארית, כאשר נבדקו המשתנים הבאים: גובה הדיבידנד המוענק, אחוז השליטה של בעל העניין המרכזי, גודל החברה, רווח למניה בשנת הבדיקה ויחס ROE תשואה להון עצמי.